על תקשורת וחוסר תקשורת בין זוגית

במדרש רבה ספר ויקרא פרשה ט' מובא הספור הבא:
ר' מאיר היה יושב ודורש בלילי שבת. היתה שם אותה אשה, שישבה ושמעה את השיעור. חיכתה עד שיגמור ר' מאיר את השיעור וחזרה הביתה. בהגיעה הביתה ראתה שהנרות כבר כבו.
אמר  לה בעלה: איפה היית?
 אמרה לו: אני ישבתי ושמעתי דרשה.
אמר לה: כן וכן, את לא תיכנסי הביתה עד שתלכי ותירקי בפני הדרשן!
 ישבה שבת ראשונה, שבת שניה ושלישית. אמרו לו שכונתיה: עד מתי תשבי כך בחוץ? אנו נבוא איתך אל הדרשן.
כשנכנסו אל השיעור וראה אותם ר' מאיר, צפה ברוח הקודש. אמר  להן: יש מכן מי שיודעת ללחוש על כאב עיניים?
אמרו לה שכנותיה: זו את! עכשיו תלכי ותירקי באפיו, ותהיי מותרת לבעלך.
כיון שישבה בפניו, נבהלה ממנו. אמרה לו: אין בי חכמה ללחוש על העין. אמר לה:רוקי בפני שבע פעמים ואני ארפא.
ירקה בפנוי שבע פעמים, ואמר לה: לכי אל בעלך ואמרי לו: אתה אמרת לירוק פעם אחת, ואני ירקתי בפניו שבע פעמים.

התגובה הראשונה של קורא המדרש, היא כעס כלפי הבעל – איפה הרגישות? איפה ההתחשבות? לאשתו לא מגיע לשמוע שיעור מדי פעם? מדוע אינו מתחשב ברצונותיה?
ואכן תגובה זו נכונה היא. מדוע לא לגלות רגישות כלפי אשתו?  להוציא אותה מהבית עד שתירק בפני גדול הדור?!! תגובה זו קיצונית היא מאד וקשה לביצוע. המדרש עוד מתאר לנו כיצד ישבה במשך שלושה שבועות מחוץ לבית בלי לדעת מה לעשות, עד שחברותיה הצילו אותה! אכן, הבעל הזה אינו מתחשב באשתו ואין בו רגישות.

אך האם רק בו תלויה האשמה?
במערכת זוגית, יש שני צדדים. לרוב הצדדים ניזונים זה מזה. אם אנו רואים התנהגות קיצונית או לא בריאה אצל האחד, ייתכן מאד שדברים אצל השני הם הגורמים לכך. פעמים רבות אנו רואים מעגלים מעגלים בקרב בני הזוג, ומגלים שהתנהגות עויינת נובעת מסיבות מערכתיות.

נעיין שוב במדרש. אין ספק שהבעל לא התנהג כמו שצריך, אך מה לגבי התנהגות האשה?
האשה יצאה לשיעור בערב שבת קודש. כנראה השיעור עניין אותה, ולכן נשארה עד סופו. היא מגיעה הביתה כשנרות השבת כבר כבו (לפי דברי המדרש). מן הסתם בעלה חיכה לה כל אותו הזמן, מתי היא תבוא. הוא לא ידע שהיא נמצאת בשיעור (הרי שאל אותה:איפה היית?). הוא לא רצה לאכול סעודת ערב שבת לבדו, וחיכה מתי תגיע אשתו. חיכה, חיכה וחיכה.... עד שהיא מגיעה. היא נכנסת הביתה, והוא כבר מלא ברגשות של צער מהול בכעס. שאלתו הראשונית היא – איפה היית? שאלה שנובעת מתסכול וזעם אצור.
מה צריכה להיות תגובתה?  אישה דואגת לבעלה הייתה צריכה לומר: אוי, אני מצטערת, לא שמתי לב לשעון, נסחפתי עם השיעור. אתה בטח מחכה לי כבר הרבה זמן.....וכו' וכו' – זו אישה עם רגישות.  אם זו היתה תגובתה, קרוב לודאי שהיה עדיין כועס, אך לאט לאט היה נרגע, ואז היו יושבים יחדיו לאכול.
 אך מה היא עונה לו?  הייתי בשיעור!!   אין הסברים, אין התנצלויות, אין שום רגישות בדבריה!! במילים אחרות: אני עושה מה שבא לי ומה שנוח לי, ולא מעניין אותי שנשארת פה לבדך בלי לדעת היכן אני נמצאת!!  היא קובעת עובדה!  ואם נביט לאחור נשאל – אמנם את נהנית בשיעורו של ר' מאיר, אך מה עם בעלך? הוא מחכה לך בבית! הוא לא יודע איפה את נמצאת. תודיעי לו לפני כן, או שתצאי קצת מוקדם יותר מהשיעור על מנת להגיע הביתה בזמן סביר.
אך היא אינה חושבת על דברים אלו. וגם כשהיא נכנסת הביתה היא לא חושבת לומר מילת התנצלות על השעה המאוחרת. זה גורם לו להתפוצץ ולהגיב בצורה חריפה וקיצונית כל כך!

בהצצה אל הזוגיות הזו, בהחלט אפשר לראות חוסר תקשורת ברמה גבוהה. היא לא מודיעה לו לאן היא הולכת, ולא מגלה אכפתיות כלפיו כלל. הוא גם אינו מגלה רגישות כלפיה, לחשוב שאולי השיעור הזה חשוב לה וטוב לה. ובתגובתו הקיצונית, גם אחרי שלושה שבועות לא רואה לנכון לרדת מעמדתו ולהשיב אותה הביתה. היא צריכה ללכת ולהשפיל את עצמה ואת גדול הדור, על מנת לעשות את רצונו של בעלה.

זוהי זוגיות מועדת לפורענות. אין בינהם תקשורת, הם לא משתפים אחד את השני, וכל אחד חי את עולמו.  ככל הנראה גם התנהגותה של האשה נובעת מכל המערכת הזוגית הקלוקלת שיש בינהם, ולכן אינה מרגישה רצון להתנצל בפניו.
זוג הרוצה לבנות קשר משותף ונכון, צריך לדעת שהוא יישות אחת. הבעל משתף את אשתו במעשיו ומחשבותיו, וגם היא אותו. הוא אינו יוצא ונעלם לזמן מה, וחוזר אחרי כמה שעות בלא להודיע. גם היא לא תלך לקנות דברים בלי התייעצות עם בעלה. הכל נעשה בינהם בתאום ובשיתוף. זוג המביע את צרכיו אחד לשני, ומדבר עליהם כל הזמן, גם ילמד עם הזמן להשתדל לעזור האחד לשני. הוא ידאג לצרכיה, וישתדל לקיים את רצונותיה, ומאידך היא תדע גם את צרכיו, ותדאג לעזור לו בכל אשר צריך.
בני זוג צריכים לדעת לקיים בינהם ערוץ תקשורת פתוח כל הזמן. אפשר לקבוע זמן ביום בו יושבים ומדברים, מעלים צרכים, רצונות ואף...אכזבות.  מדברים על הכל, מכירים ויודעים אחד את השני. אסור להשאיר דברים בבטן, אלא צריך להציף אותם כל הזמן.

בזוג ברי שיח, הוא היה יודע עד כמה חשוב לה ללכת לשמוע שיעור, ואף היה שולח אותה מעצמו ללכת אל השיעור. והיא הייתה יודעת שעל אף רצונה, סעודת ערב שבת חשובה לבעלה לאכול עימה ותשתדל ללכת לשיעורים בזמנים אחרים, או לצאת מוקדם מאותו שיעור.
גם אם יווצר מצב בו לא היו מתואמים וחלה בינהם אי הבנה, הם ידעו לשבת ולדבר עליה. הוא לא יתריס כנגדה ''איפה היית?!'', אלא ישאל אותה בטון רך ושואל: ''יקירתי, חיכיתי לך, איפה התעכבת?''.
והיא תענה לו איפה היא הייתה, אך היא גם תדע לחוש שהוא מאוכזב או אפילו כעוס, ותדע להתנצל על כך. אין התנצחויות בזוג כזה, אלא רצון להבין אחד את השני, ולבוא אחד לקראת השני בכל דבר. זו אינה עבודה פשוטה, אלא עבודה מתמדת של חיי נישואין. לדעת להקשיב לזולת, להרגיש את הזולת, ובסופו של דבר – להבין אותו. זהו סוד הנישואין.