הצבת גבולות מתוך אהבה

התקופה המודרנית, הציבה את אידיאל החופש וזכויות הפרט, כאידיאל מרכזי. גם אם לא תמיד אנחנו שמים לב לכך, הדבר משפיע לא רק על הציבור בכללו, אלא גם על הציבור הדתי והחרדי. הדבר גורם לקשיים לא מבוטלים בנושא הצבת הגבולות. הורים רבים מציבים את הגבולות מתוך הססנות ורגשי אשמה, ולכן מציבים גבולות מעטים מידי, ובמקרים קיצוניים, אינם מציבים גבולות כלל. התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

שלמה המלך, החכם מכל אדם הגדיר לנו, במילים פשוטות וברורות -"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר" (משלי). כלומר, הילד זקוק לגבולות לצורך התפתחותו הבריאה. מי ש"מונע מבנו שבט מוסר" (מצודות דוד),גורם לכך שבסופו של דבר הוא "יוצא לתרבות רעה" (רש"י). שלמה המלך עצמו גדל כך - "דברי למואל (שלמה המלך)... אשר ייסרתו אמו" (משלי, לא'),כלומר אמו חינכה אותו, ושמה לו גבולות כשהיה צורך בכך, ולכן הוא התפתח בצורה בריאה, והיה ראוי למלוכה, בניגוד לאדוניה בן חגית, אשר "לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" (מלכים א', א'), "כשהיה עושה... דבר רע, לא היה מכלימו ומייסרו... ולפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו" (רד"ק), "למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה" (רש"י). כמובן שאין הכרח ובדרך כלל גם לא מומלץ להשתמש לשם כך בהכאה פיזית. אבל, יש צורך מהותי במתן גבולות. בהמשך המאמר ננסה להגדיר כיצד עושים זאת, מבלי להיגרר לכעסים וענישה מיותרת.

גם בשדה המחקר האקדמי, מגלים לאט לאט את חשיבות הגבולות. סטיינברג מתאר מחקר על התפתחות של מתבגרים בשלושה סוגי משפחות:

משפחה חופשית (מתירנית) - משפחה שאין בה, או כמעט ואין בה,סמכות הורית.

משפחה סמכותניתמשפחה בה מוצבים גבולות נוקשים, מבלי אפשרות למשא ומתן כלל.

משפחה סמכותיתמשפחה בה ישנם גבולות ברורים, אבל ישנה אפשרות למשא ומתן עליהם, וגמישות במידת הצורך, יחד עם הענקת חום ואהבה.

תוצאות המחקר הורו שבקרב ילדי המשפחות המתירניות, נצפה המספר הגדול ביותר של הפרעות נפשיות. בקרב ילדי המשפחות הסמכותניות, היו פחות הפרעות קשות, אבל הילדים גילו יצירתיות מעטה מאוד. הילדים הבריאים והיצירתיים ביותר, גדלו בקרב המשפחות הסמכותיות, שידעו להציב את הגבולות, אך ידעו גם להעניק חום, אהבה והתחשבות. נתונים אלה מדברים בעד עצמם, וברור מתוכם עד כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, לשם התפתחותם התקינה והבריאה. הבנת הדבר תקל עלינו להיות בטוחים ונחושים יותר, בעת מתן הגבולות.

ד"ר חים עמית[1], מונה מספר תרומות מרכזיות של הצבת הגבולות, להתפתחותו התקינה של הילד:

סיוע להתארגנות עולמו הפנימי של הילדבמהלך ההתפתחות עובר הילד שינויים קוטביים רבים. זהו תהליך ארוך, המלווה בחוסר וודאות. ללא עזרת ידו המכוונת של המבוגר, עלול הילד 'ללכת לאיבוד'. לעומת זאת, כאשר ההורים בונים גבולות הגיוניים,בהירים ומוצקים, העולם נעשה מאורגן יותר עבור הילד. בהמשך ההתפתחות, הגבולות החיצוניים יתפתחו בהדרגה לגבולות פנימיים של הילד, אשר להם הוא ישמע גם ללא נוכחות הוריו. לעומת זאת, כאשר הגבולות אינם ברורים, הילד נכנס למתח, ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות וכיבושים, במקום על התפתחות שקטה ובריאה.

הגנה מפני דחפים תוקפניים - כאשר מתעורר בילד דחף תוקפני, הוא מתמלא בחרדה שמא יוצף על ידי דחפיו. הגבול המוצב על ידי ההורה, בולם את השתלטות הדחפים הללו. למרות התנגדותו של הילד לגבול, בטווח הרחוק הדבר מרגיע אותו, ממתן את דחפיו התוקפניים, ומאפשר לו להתנסות בדברים חדשים, ללא חשש מפגיעה בעצמו או בסביבתו.לעומת זאת, ילד שנותן דרור לדחפיו התוקפניים, חש אחר כך אשמה וחרדה מאובדן אהבת הוריו. הוא עשוי לחוש 'אם אפילו הורי אינם מסוגלים להשתלט עלי, כנראה שאני באמת מסוכן'. לכן, אנחנו עושים עם הילד חסד גדול, כאשר אנחנו איננו מאפשרים לו להתנהג בצורה פרועה ובלתי מרוסנת.

פיתוח כושר לדחיית סיפוקים - הגבולות מחייבים את הילד להקפיד על צורת התנהגות מסוימת, ולא להיות מונע על ידי דחפיו, ובכך מתפתחת היכולת שלו לשלוט בהתנהגותו ולמתן את רצונותיו ולהימנע מהצורך לספקם באופן מיידי.

שכלול כישורים חברתיים - כדי לחיות חיים חברתיים תקינים, הילד צריך להפנים נורמות חברתיות. ילד שגדל ללא גבולות, ולא הפנים נורמות התנהגות,ייתקל בחוץ בעולם לא מובן שידחה את התנהגותו הבלתי מרוסנת, ולא יוכל להסתגל אליו.

טיפוח עצמאות - ההבנה שרצונותיו של הילד, אינם תמיד זהים לרצונות הוריו, מאפשרת לו ללמוד שהוא והוריו הינם ישויות נפרדות, ולפתח אישיות עצמאית נפרדת. מול הגבול של ההורים, לומד הילד את גבולות הכוח והרצון שלו.בעיקר בגיל ההתבגרות זקוק הילד לגבולות שניתן 'להתנגח' איתם, ולפתח מתוך כך תחושה בריאה של נפרדות מהוריו.

חיזוק תחושת שייכות - ויתור על חובות וערכים משפחתיים עלול ליצור אצל הילד תחושה שהוריו ויתרו על שייכותו למשפחה. במקרים קיצוניים, הדבר עלול להתפרש אצל הילד כהזנחה וחוסר אכפתיות. במקרים רבים, מתבגרים שמרדו בדרך החיים של הוריהם, מתארים בזלזול את העובדה שהוריהם לא שמו להם גבול. הם מפרשים זאת כחוסר אכפתיות של ההורים.

כל הדברים הללו ממחישים עד כמה חשוב שלא לוותר על הגבולות בחינוך,ועד כמה מוטעית ההנחה שהורים אוהבים, הם הורים שאינם מגבילים את הילד כלל.

לאחר שהבנו את חשיבות הצבת הגבולות, לא נותר לנו אלא להגדיר כיצד יש להציב את הגבולות באופן יעיל. ד"ר חים עמית מונה מספר עקרונות :

נחישות - זהו המאפיין החשוב ביותר להצבת גבולות יעילה. הנחישות כוללת נכונות של ההורה למחיר הכרוך בעמידה על הכללים - כעסו של הילד, וטענותיו הקולניות. ילד שיישמע מסר נחוש והחלטתי, יקבל ביתר קלות את הגבול אותו מציב ההורה. לעומת זאת,הססנות בעמידה על מוחלטות המסר, גורמת לילד לנסות עד כמה אנחנו החלטיים. לכן חשוב שנהיה שלמים עם המסר אותו אנחנו מעבירים. נחישות אינה מבוטאת בעזרת צעקות, איומים ועונשים, אלא במסר שקט, אך נחוש והחלטי, ובאמירות קצרות וחד משמעיות. בנוגע לשימוש בענישה, עצם הנכונות להשתמש בה, מביאה למיעוט הצורך להשתמש בה בפועל, משום שהתחושה שעוברת לילד שההורה מוכן ללכת עד הסוף בעניין זה, מעבירה את המסר, ודי בכך.

עקביות - נחישות משדרת סמכות ועוצמה לטווח הקצר, עקביות ממשיכה זאת לטווח הארוך. במקרים רבים לא נדרש כעס או ענישה, אלא רק אמירה רגועה אך עקבית.

התמקדות - לא 'לירות לכל הכיוונים' הערות וטענות כלפי הילדים. הילד תופס סגנון כזה של פקודות כ'שחרור קיטור' של ההורה, משום שאין כל דרך שבה הוא יוכל למלא את כל הפקודות. במצב זה, הילד מתרגל שלא להתייחס לדברי ההורה. לכן, ההורים צריכים לחשוב מהם הדברים שאותם הם רוצים לדרוש מילדיהם, ולהתמקד בכל פעם במספר התנהגויות מהותיות שעליהן הם רוצים לעבוד עם הילד. בכל נושא, יש למצוא את הנקודות המהותיות,ועליהן לעמוד בנחישות ועקביות.

בהירות - יש להשתמש בהגדרות ברורות ובהירות. כאשר נשארים שטחים אפורים, זה מזמין מאבקים. כדאי ללוות את הגבול בהסבר קצר, כאשר בגיל ההתבגרות הוא יהיה מעט ארוך ומפורט יותר.

ענייניות - לא להיכנס למאבקים רגשניים עם הילד, אלא לשים את הגבול בצורה עניינית. גישה נצחנית, מול הילד, מכניסה גם אותו למאבקי כוח מיותרים. במקום זה אפשר 'להאשים את החוק', לדוגמא: 'החוק במשפחתנו קובע שאוכלים ליד השולחן, וצריך להקפיד על כך'. סגנון זה מוציא את העוקץ ממאבק הכוח. מומלץ לשתף את הילד בקביעת הכללים והחוקים בבית, ככל האפשר, כאשר ההורים הם בעלי זכות ההכרעה, אך הילדים מקבלים את ההזדמנות להציע חוקים, ולהביע את דעתם. ילדים יודעים בדרך כלל מהם כללי ההתנהגות הנכונה, ולפעמים הם אף מחמירים יותר מאיתנו. שותפות של הילד בקביעת הכללים, תגייס את המוטיבציה שלו לקיומם.

בכל מקרה יש לשמור על כבודו של הילד, ולא להשתמש בביטויים או מעשים פוגעים. בנוסף, חשוב להוסיף ביטויים שמשדרים אמפתיה, כדי לשדר לילד שההורים אינם נגדו, גם אם הם עומדים על הכללים.

כמובן, להורים נתונה תמיד האפשרות לבחון את החוקים והכללים מחדש,ולשנותם אם הדבר נדרש. השינויים יכולים להיות במקרים חריגים, או כאשר משתנים נתונים כדוגמת גיל, סדרי הבית וכדו'. עם כל החשיבות של העקביות והנחישות, עליהן דיברנו,תמיד יש לזכור להשאיר חלון לגמישות, על פי שיקול הדעת של ההורים.

מאמר זה נועד כדי להעניק לנו וודאות גדולה יותר בחשיבות הגבולות,וכלים כיצד ליישמם. מנסיוני, אני מאמין ששימוש עקבי בעקרונות הללו מניב תוצאות,ומעניק מסגרת יציבה ובטוחה להורים ולילדים.

 


[1]הורים כמנהיגים - ד"ר חים עמית, פרק 6.

 

 

התקופה המודרנית, הציבה את אידיאל החופש וזכויות הפרט, כאידיאל מרכזי. גם אם לא תמיד אנחנו שמים לב לכך, הדבר משפיע לא רק על הציבור בכללו, אלא גם על הציבור הדתי והחרדי. הדבר גורם לקשיים לא מבוטלים בנושא הצבת הגבולות. הורים רבים מציבים את הגבולות מתוך הססנות ורגשי אשמה, ולכן מציבים גבולות מעטים מידי, ובמקרים קיצוניים, אינם מציבים גבולות כלל. התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

שלמה המלך, החכם מכל אדם הגדיר לנו, במילים פשוטות וברורות -"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר" (משלי). כלומר, הילד זקוק לגבולות לצורך התפתחותו הבריאה. מי ש"מונע מבנו שבט מוסר" (מצודות דוד),גורם לכך שבסופו של דבר הוא "יוצא לתרבות רעה" (רש"י). שלמה המלך עצמו גדל כך - "דברי למואל (שלמה המלך)... אשר ייסרתו אמו" (משלי, לא'),כלומר אמו חינכה אותו, ושמה לו גבולות כשהיה צורך בכך, ולכן הוא התפתח בצורה בריאה, והיה ראוי למלוכה, בניגוד לאדוניה בן חגית, אשר "לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" (מלכים א', א'), "כשהיה עושה... דבר רע, לא היה מכלימו ומייסרו... ולפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו" (רד"ק), "למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה" (רש"י). כמובן שאין הכרח ובדרך כלל גם לא מומלץ להשתמש לשם כך בהכאה פיזית. אבל, יש צורך מהותי במתן גבולות. בהמשך המאמר ננסה להגדיר כיצד עושים זאת, מבלי להיגרר לכעסים וענישה מיותרת.

גם בשדה המחקר האקדמי, מגלים לאט לאט את חשיבות הגבולות. סטיינברג מתאר מחקר על התפתחות של מתבגרים בשלושה סוגי משפחות:

משפחה חופשית (מתירנית) - משפחה שאין בה, או כמעט ואין בה,סמכות הורית.

משפחה סמכותניתמשפחה בה מוצבים גבולות נוקשים, מבלי אפשרות למשא ומתן כלל.

משפחה סמכותיתמשפחה בה ישנם גבולות ברורים, אבל ישנה אפשרות למשא ומתן עליהם, וגמישות במידת הצורך, יחד עם הענקת חום ואהבה.

תוצאות המחקר הורו שבקרב ילדי המשפחות המתירניות, נצפה המספר הגדול ביותר של הפרעות נפשיות. בקרב ילדי המשפחות הסמכותניות, היו פחות הפרעות קשות, אבל הילדים גילו יצירתיות מעטה מאוד. הילדים הבריאים והיצירתיים ביותר, גדלו בקרב המשפחות הסמכותיות, שידעו להציב את הגבולות, אך ידעו גם להעניק חום, אהבה והתחשבות. נתונים אלה מדברים בעד עצמם, וברור מתוכם עד כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, לשם התפתחותם התקינה והבריאה. הבנת הדבר תקל עלינו להיות בטוחים ונחושים יותר, בעת מתן הגבולות.

ד"ר חים עמית[1], מונה מספר תרומות מרכזיות של הצבת הגבולות, להתפתחותו התקינה של הילד:

סיוע להתארגנות עולמו הפנימי של הילדבמהלך ההתפתחות עובר הילד שינויים קוטביים רבים. זהו תהליך ארוך, המלווה בחוסר וודאות. ללא עזרת ידו המכוונת של המבוגר, עלול הילד 'ללכת לאיבוד'. לעומת זאת, כאשר ההורים בונים גבולות הגיוניים,בהירים ומוצקים, העולם נעשה מאורגן יותר עבור הילד. בהמשך ההתפתחות, הגבולות החיצוניים יתפתחו בהדרגה לגבולות פנימיים של הילד, אשר להם הוא ישמע גם ללא נוכחות הוריו. לעומת זאת, כאשר הגבולות אינם ברורים, הילד נכנס למתח, ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות וכיבושים, במקום על התפתחות שקטה ובריאה.

הגנה מפני דחפים תוקפניים - כאשר מתעורר בילד דחף תוקפני, הוא מתמלא בחרדה שמא יוצף על ידי דחפיו. הגבול המוצב על ידי ההורה, בולם את השתלטות הדחפים הללו. למרות התנגדותו של הילד לגבול, בטווח הרחוק הדבר מרגיע אותו, ממתן את דחפיו התוקפניים, ומאפשר לו להתנסות בדברים חדשים, ללא חשש מפגיעה בעצמו או בסביבתו.לעומת זאת, ילד שנותן דרור לדחפיו התוקפניים, חש אחר כך אשמה וחרדה מאובדן אהבת הוריו. הוא עשוי לחוש 'אם אפילו הורי אינם מסוגלים להשתלט עלי, כנראה שאני באמת מסוכן'. לכן, אנחנו עושים עם הילד חסד גדול, כאשר אנחנו איננו מאפשרים לו להתנהג בצורה פרועה ובלתי מרוסנת.

פיתוח כושר לדחיית סיפוקים - הגבולות מחייבים את הילד להקפיד על צורת התנהגות מסוימת, ולא להיות מונע על ידי דחפיו, ובכך מתפתחת היכולת שלו לשלוט בהתנהגותו ולמתן את רצונותיו ולהימנע מהצורך לספקם באופן מיידי.

שכלול כישורים חברתיים - כדי לחיות חיים חברתיים תקינים, הילד צריך להפנים נורמות חברתיות. ילד שגדל ללא גבולות, ולא הפנים נורמות התנהגות,ייתקל בחוץ בעולם לא מובן שידחה את התנהגותו הבלתי מרוסנת, ולא יוכל להסתגל אליו.

טיפוח עצמאות - ההבנה שרצונותיו של הילד, אינם תמיד זהים לרצונות הוריו, מאפשרת לו ללמוד שהוא והוריו הינם ישויות נפרדות, ולפתח אישיות עצמאית נפרדת. מול הגבול של ההורים, לומד הילד את גבולות הכוח והרצון שלו.בעיקר בגיל ההתבגרות זקוק הילד לגבולות שניתן 'להתנגח' איתם, ולפתח מתוך כך תחושה בריאה של נפרדות מהוריו.

חיזוק תחושת שייכות - ויתור על חובות וערכים משפחתיים עלול ליצור אצל הילד תחושה שהוריו ויתרו על שייכותו למשפחה. במקרים קיצוניים, הדבר עלול להתפרש אצל הילד כהזנחה וחוסר אכפתיות. במקרים רבים, מתבגרים שמרדו בדרך החיים של הוריהם, מתארים בזלזול את העובדה שהוריהם לא שמו להם גבול. הם מפרשים זאת כחוסר אכפתיות של ההורים.

כל הדברים הללו ממחישים עד כמה חשוב שלא לוותר על הגבולות בחינוך,ועד כמה מוטעית ההנחה שהורים אוהבים, הם הורים שאינם מגבילים את הילד כלל.

לאחר שהבנו את חשיבות הצבת הגבולות, לא נותר לנו אלא להגדיר כיצד יש להציב את הגבולות באופן יעיל. ד"ר חים עמית מונה מספר עקרונות :

נחישות - זהו המאפיין החשוב ביותר להצבת גבולות יעילה. הנחישות כוללת נכונות של ההורה למחיר הכרוך בעמידה על הכללים - כעסו של הילד, וטענותיו הקולניות. ילד שיישמע מסר נחוש והחלטתי, יקבל ביתר קלות את הגבול אותו מציב ההורה. לעומת זאת,הססנות בעמידה על מוחלטות המסר, גורמת לילד לנסות עד כמה אנחנו החלטיים. לכן חשוב שנהיה שלמים עם המסר אותו אנחנו מעבירים. נחישות אינה מבוטאת בעזרת צעקות, איומים ועונשים, אלא במסר שקט, אך נחוש והחלטי, ובאמירות קצרות וחד משמעיות. בנוגע לשימוש בענישה, עצם הנכונות להשתמש בה, מביאה למיעוט הצורך להשתמש בה בפועל, משום שהתחושה שעוברת לילד שההורה מוכן ללכת עד הסוף בעניין זה, מעבירה את המסר, ודי בכך.

עקביות - נחישות משדרת סמכות ועוצמה לטווח הקצר, עקביות ממשיכה זאת לטווח הארוך. במקרים רבים לא נדרש כעס או ענישה, אלא רק אמירה רגועה אך עקבית.

התמקדות - לא 'לירות לכל הכיוונים' הערות וטענות כלפי הילדים. הילד תופס סגנון כזה של פקודות כ'שחרור קיטור' של ההורה, משום שאין כל דרך שבה הוא יוכל למלא את כל הפקודות. במצב זה, הילד מתרגל שלא להתייחס לדברי ההורה. לכן, ההורים צריכים לחשוב מהם הדברים שאותם הם רוצים לדרוש מילדיהם, ולהתמקד בכל פעם במספר התנהגויות מהותיות שעליהן הם רוצים לעבוד עם הילד. בכל נושא, יש למצוא את הנקודות המהותיות,ועליהן לעמוד בנחישות ועקביות.

בהירות - יש להשתמש בהגדרות ברורות ובהירות. כאשר נשארים שטחים אפורים, זה מזמין מאבקים. כדאי ללוות את הגבול בהסבר קצר, כאשר בגיל ההתבגרות הוא יהיה מעט ארוך ומפורט יותר.

ענייניות - לא להיכנס למאבקים רגשניים עם הילד, אלא לשים את הגבול בצורה עניינית. גישה נצחנית, מול הילד, מכניסה גם אותו למאבקי כוח מיותרים. במקום זה אפשר 'להאשים את החוק', לדוגמא: 'החוק במשפחתנו קובע שאוכלים ליד השולחן, וצריך להקפיד על כך'. סגנון זה מוציא את העוקץ ממאבק הכוח. מומלץ לשתף את הילד בקביעת הכללים והחוקים בבית, ככל האפשר, כאשר ההורים הם בעלי זכות ההכרעה, אך הילדים מקבלים את ההזדמנות להציע חוקים, ולהביע את דעתם. ילדים יודעים בדרך כלל מהם כללי ההתנהגות הנכונה, ולפעמים הם אף מחמירים יותר מאיתנו. שותפות של הילד בקביעת הכללים, תגייס את המוטיבציה שלו לקיומם.

בכל מקרה יש לשמור על כבודו של הילד, ולא להשתמש בביטויים או מעשים פוגעים. בנוסף, חשוב להוסיף ביטויים שמשדרים אמפתיה, כדי לשדר לילד שההורים אינם נגדו, גם אם הם עומדים על הכללים.

כמובן, להורים נתונה תמיד האפשרות לבחון את החוקים והכללים מחדש,ולשנותם אם הדבר נדרש. השינויים יכולים להיות במקרים חריגים, או כאשר משתנים נתונים כדוגמת גיל, סדרי הבית וכדו'. עם כל החשיבות של העקביות והנחישות, עליהן דיברנו,תמיד יש לזכור להשאיר חלון לגמישות, על פי שיקול הדעת של ההורים.

מאמר זה נועד כדי להעניק לנו וודאות גדולה יותר בחשיבות הגבולות,וכלים כיצד ליישמם. מנסיוני, אני מאמין ששימוש עקבי בעקרונות הללו מניב תוצאות,ומעניק מסגרת יציבה ובטוחה להורים ולילדים.

 


[1]הורים כמנהיגים - ד"ר חים עמית, פרק 6.