להתנהגות האדם במצבים הכרוכים בהישגים, עלולות להיות שתי תוצאות. ישנם אנשים שמה שיניע אותם הוא סיכויים להצלחה. בדרך כלל אנשים אלו יעדיפו לקבוע יעד, שיש בו סיכון מסוים, כדי שיחושו סיפוק בכבישתו, אך יבדקו שסיכויי הצלחתם בו מציאותי. לעומתם, ישנם רבים המוּנעים בעיקר מהחשש מכישלון. אנשים אלו יעדיפו לא לקבוע מטרות שיש בהם סיכויי כישלון, ועל כן גם לא יבחרו מטרות המאפשרות הצלחה והישגים גבוהים.
לעתים, האדם המונע מכישלון, יהמר על מצבים שבהם סיכויי ההצלחה קטנים מאוד, כך שאם יכשל, לא יהיה זה כישלון צורב, שהרי בלאו הכי הסיכויים להצליח היו אפסיים. בעצם, אין צורך ללמד את האדם להצליח. אם הוא יידע להיכשל, הוא כבר יגיע להצלחה, כי אמנם הכול רוצים להצליח, אבל לא הכול מוכנים לשלם את מחיר ההצלחה, וכמו כל דבר בדורנו, אנו בני האדם רוצים להשיג הכול, כאן ועכשיו. אבל כבר אמרנו שלזכות בדבר שיש בו מעלה, היכרח הוא להילחם, ובמלחמה יש גם כישלונות, שחייבים לדעת להתמודד עימם ולנצלם לטובת האסטרטגיה הכללית. היעד האחרון – הניצחון.
שלמה המלך במשלי הגדיר זאת במילים (משלי פרק כד פסוק טז): "שבע ייפול צדיק וקם". גדולת הצדיק שמצליח, היא משום שידע לנצל את נפילותיו, ולעלות דרכן לדרגה גבוהה יותר. אין אדם בעולם שלא חווה כישלון כזה או אחר ברמות שונות בחייו. השאלה אינה אם חוויתי כישלון, אלא מה היו תוצאת חווייתי. כישלון הוא לעתים צורב ומר. כישלון פעמים רבות שובר ומתסכל, אבל כישלון הוא תנאי הכרחי להצלחה, ויותר מכך, הכישלון הוא בעצמו מרכיב ההצלחה. אם אראה בכישלוני כאויבי, לא אזכה בקרבת ידידיי, קרבת ההצלחה. אם אראה בכישלוני שער כניסה, אזכה להגיע דרכו לארמון המלוכה של ההצלחה.
הנימוקים לכישלון
הנימוקים שאנו נותנים לכישלונותינו משפיעים על הצבת שאיפותינו. הפסיכולוגים מחלקים את ההסברים שנותן האדם לעצמו לאחר כישלון לשתי קבוצות: סיבות יציבות וסיבות שאינן יציבות.
דוגמא א לסיבה יציבה: "נכשלתי במטלה, כי אינני מסוגל להצליח במטלה כזו". אמירה כזו מבטאת חוסר יכולת הקשורה לאופיי, לתכונותיי וכוחותיי.
דוגמא ב לסיבה יציבה: "נכשלתי כי המטלה הזו קשה במיוחד". אמירה כזו מבטאת קושי במטלה, אך איני מייחס את כישלוני לאישיותי הפנימית.
שני הסברים אלו מבטאים סיבות יציבות וקבועות. אם אינני יכול היום, גם לא אוכל מחר. אם המטלה קשה היום, היא תהיה קשה גם מחר. אמנם כאשר אדם מייחס לכישלונו אמירה המבטאת חוסר יכולת, הפחד שלו מכישלון גדול יותר, משום שכל הצלחה גורמת לו להרגשת כבוד, וכל כישלון גורם לו לבושה. אלו הם רגשות עזים, שמידת השפעתם על האדם רבה.
לעומת זאת, קיימים שני הסברים אחרים לכישלונות. אלו הן הסיבות הבלתי יציבות.
דוגמא א לסיבה בלתי יציבה: "נכשלתי, כי לא התכוננתי מספיק לעמוד במשימה, ואף במהלכה לא התאמצתי כנדרש". אמירה כזו מבטאת היעדר מאמץ, והפניית אצבע מאשימה לעצמי.
דוגמא ב לסיבה בלתי יציבה: "נכשלתי, כי לא הלך לי היום. היה חם מדי, קר מדי או סתם יום בלי מזל". אמירה כזו מבטאת ייחוס סיבתי שאינו תלוי בי, אלא בסביבה.
שני הסברים אלו מבטאים סיבות לא יציבות ולא קבועות, משום שאם נכשלתי כיוון שלא התאמצתי מספיק, סביר להניח שאצליח בפעם אחרת אם אתאמץ יותר, ואם לא הלך לי היום כי היה חם או קר, מחר יהיה בהיר ונעים ואז אצליח יותר.
כאשר אדם נכשל, והוא תופס את הסיבות לכישלונו כסיבות יציבות, המבטאות חוסר יכולת או קושי במטלה, הסיכויים שהוא יהיה מוכן לשוב ולנסות לכבוש את אותם יעדים, את אותן מטלות, נעשים קטנים ביותר. לעומת זאת, כאשר הוא מייחס את כישלונו לסיבות בלתי יציבות, כמו היעדר מאמץ או יום לא טוב, הוא יהיה מוכן להתנסות שוב, והפעם תוך כדי גילוי מאמץ רב יותר מפעמים קודמות, בהן הוא נכשל.
