הימים הם ימי ספירת העומר, האתגר הוא חיזוק אהבת הזולת והתרחקות מהגורמים המביאים לשנאת חינם, הסיפור הבא הוא סיפור מפורסם אך מהווה את אחד היסודות הקריטיים לאהבת ישראל, וראוי כי נתבונן בו ובלקחו שוב ושוב.
היה זה בשנת תקע"ד, בזמן מלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי של יהודי ירושלים היה בכי רע. לא די היה בשלטון המר של התורכים, וימי המלחמה הוסיפו מצוקה ורעב נוראים. בתקופה קשה זו היה למוהל ירושלמי ישר והגון מטבע נפוליון זהב שלם, אשר שכן כבוד בפינת הארון בביתו הדל. נפוליון זהב בימים ההם שוויו היה רב, אוצר יקר. במחיר נפוליון אפשר היה לכלכל משפחה שלמה במשך שנה תמימה. אמנם היו אלה ימי רעב לעניים אך תמורת כסף היו יכולים להשיג מצרכים רבים. אלא שכסף אין, ואילו יהודי זה היה לו מטבע זהב והוא שמר עליו בפינת ארונו ולא העז להשתמש בו לעת עתה.
והנה יום אחד הבחין בנו הקטן של המוהל, ילד כבן שבע, במטבע השמור אשר בארון ביתם. לא הבין הילד מה ערכו של המטבע. הוא לא הבדיל בין נפוליון זהב לבין מטבע פשוט עשוי מנחושת אשר צבעו היה צהוב כצבע הזהב. היה זה מטבע פשוט בשם חירעלע. הוא רק ידע כי במטבע אפשר לקנות בחנות סוכרייה או דבר מאכל מתוק אחר. לא היסס הילד, הושיט ידו למטבע וקנה בחנות המכולת ממתק וליקק להנאתו. בינתיים חזר המוהל לביתו וכמנהגו הציץ בארון למשש את אוצרו ומה נבהל כשראה שמטבע נפוליון הזהב איננו. אשתו הוזעקה אף היא אך כמובן לא ידעה היכן הכסף, השניים יצאו לחפש את בנם והוציאוהו ממשחקיו. לשאלת הוריו המודאגים ענה: כן, לקחתי את הכסף מהארון וקניתי לי ממתקים.
האם רצה במהירות אל המכולת ובצעקות רמות פנתה אל החנווני: "גנב, גנב, לקחת את נפוליון הזהב שלי. לקחת נפוליון שלם, נפוליון זהב ששמרנו עליו שיהיה לנו אוכל לשנה שלמה". החנווני היה נרעש ונפחד וקרא מנגד: "מה את רוצה ממני? בנך לא נתן לי נפוליון זהב אלא חירעלע, מטבע פשוט דומה לזהב, כנראה שבנך רק חשב שזה נפוליון זהב", אך האישה עמדה כעוסה, פניה אדומות ובאגרופים קמוצים קראה בקול לבנה ושאלה: "מאיפה לקחת את המטבע?" והילד ענה בקול רועד – "מהארון". "רואה אתה", צעקה האישה. "אתה שקרן, בארון היה שמור רק נפוליון זהב. גנב, החזר את הכסף". אך החנווני בשלו: "לא קיבלתי נפוליון. טעות בידך". עודם צועקים ואנשים רבים נאספו סביבם, האישה צועקת בקול והחנווני עומד המום ומבויש מקיתוני הביזיונות שהושלכו אליו מכל הצדדים. לבסוף הוחלט כי יילכו לבית דין.
מאחר שבית דין שמע את טענות הצדדים, לא נותר להם אלא לחייב את החנווני בשבועה, והחנווני אכן הסכים להישבע, כי לא קיבל נפוליון זהב מהילד. כשראה המוהל שהחנווני אכן מוכן להישבע באמת הוא החליט לוותר. הוא לא רצה לגרום לחנווני להישבע לשקר, אך מובן מאליו שעל אף שהמוהל ויתר על השבועה, יצא החנווני מבית הדין בראש חפוי. השומעים את המעשה דנו אותו לגנב ולשקרן. חייו וחיי משפחתו היו רצופים ביזיונות וחרפות, ורבים היו שהדירו רגלם מלקנות אצלו, עד שמצבו הכלכלי הלך ונתדלדל.
חלפו להם מספר שנים, המלחמה תמה, האנגלים שלטו בארץ, והנה יום אחד מקבל המוהל מכתב מאברך שכותב לו כך:
"לפני מספר שנים, בעיצומה של המלחמה האיומה, הלכתי ברחוב וראיתי את בנך הולך עם נפוליון זהב בידו. רעב הייתי, בני ביתי רעבו ללחם. חשבתי לעצמי בודאי בביתך יש הרבה נפוליונים, אם לבנך יש אחד ביד. מה עשיתי? החלטתי לעשות כאן הלוואה, וכאשר הקדוש ברוך הוא יעזור לי אחזיר לך. ניגשתי לידו, שאלתיו מה יש בידו והוא הראה לי את הכסף. התחלתי לשחק עמו ותוך כדי משחק, החלפתי את נפוליון הזהב במהירות ושמתי בכף ידו מטבע דומה בצבע ולא בערך - חירעלע! הילד לא שם לב להחלפה. עתה כשהמלחמה עברה, אני מחזיר לך את ההלוואה שלקחתי שלא בידיעתך, אבל דע לך שזה היה באונס גמור מצידי, ואני מבקש סליחתך".
המום למראה המכתב נשאר המוהל קפוא על מקומו. החנווני צדק. הוא דיבר אמת ולא שלח ידו בממון חברו. כיצד שפטו אותו כל האנשים שלא בצדק? זהו שאמרו "והווי דן את כל האדם לכף זכות".
פעמים רבות אנו רואים את עמיתנו במעשיהם השליליים, כשם שרואים הם אותנו במעשינו הלא מחמיאים. לנו יש "סיבות ונסיבות" שמקווים אנו שהכול יבינו, אך האם אף אנו מבינים את סיבותיהם ונסיבותיהם של הזולת?
אם תראה את חברך בנפילתו ותדונו לכף זכות, תגביר בכך את הערכתו בעיניך, משום שאדם זה הינו יקר מאוד ומעשיו אינם באים מרוע ואכזריות, כי אם מנסיבות שאף אתה ככל הנראה היית מגיב כמותו בגודל הייאוש שאחזו. בחשיבה זו אתה מחדד את הערכתך אליו באשר הוא. אינך מתבונן עליו כשופט וממדרגה גבוהה אלא כאח ובגובה העיניים. הוא אחיך הזקוק לך, כמו שאתה תהיה זקוק לו בהזדמנות אחרת שתרצה כל כך שיבינו אותך.
אולם אם תיתן דעתך לפוסלו מחמת מה שראית, דע כי חכמים אמרו "כל הפוסל במומו פוסל". כאשר אינך מסוגל לגנוב וראית את חברך נוטל חפץ מעל דלפק החנות ויוצא מבלי לשלם, אינך חושד בו שהוא אכן גנבו, משום שלגנוב זהו דבר הרחוק ממך כרחוק מזרח ממערב ואינך מסוגל בכלל להבין שקיים מושג כזה אצל אנשים נורמאליים, ומדוע שתחשוב ששכנך השפוי יגנוב? הוא ודאי סיכם על כך מראש עם המוכר. אך אם הגניבה אינה זרה לך בפנימיותך, אינך מהסס מלחשוב אף על זולתך שחשקו בממון לא לו הביאתו לגונבו. יוצא איפוא, כי כשפסלת בחברך, קבעת בעצם כי פסול זה נמצא באישיותך, ומשום כך מעלה אתה על דעתך שמסוגל חברך לכך.
כשתפרש כל מעשה של חברך או מעשה של בן זוגך לזכות, אינך מתייחס אליהם בשליליות ובביקורת מחמירה, אתה מפגין כלפיהם הבנה וידידות הבאות ממקור אמיתי של מי שיודע להעריך נכונה את האחר, ומתוקף כך יודע כי מעשיו באים בשל נסיבות העלולות מטבען להביא כל אדם שפוי לידי התנהגות זו. לכל היותר הנך מתייחס בחמלה הדוחפת אותך לתת עזרה, ובנתינה זו אתה רוכש את אהבתכם הגדולה.
