"צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג')
"כל השירים קודש ושיר השירים קדש קדשים" (ילק"ש ת תק"פ א') כך מבאר רבי עקיבא. התנא שבחייו הפרטיים גילה עוז ותעצומות. הוא ורעייתו רחל ידעו אהבה מה היא וידעו להתגבר על ביטוייה הרגילים של האהבה. השכילו להביא את אהבתם הטבעית כקרבן למען התורה הקדושה. למען עשית רצון הבורא בעוצמה אדירה. שתים עשרה שנים של העדרות וציפיה ומיד אחריהם עוד שתים עשרה שנים נוספות. עשרים וארבע שנים של התגברות, של אהבת הבורא, למען הגדלת התורה והאדרתה.
מי עוד כרבי עקיבא שנאה לו להבין לעומק ולדרוש את קדושת שיר השירים. קדושת המשל של אהבת הדוד והרעיה כנמשל לקשר הקדוש בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
המשנה האחרונה במסכת תענית בסוף הדברים מבארת את הפסוק. "המלך שלמה" הוא הנמשל למלך העולם, הקדוש ברוך הוא מלך שהשלום שלו. (ר"ע ברטנורא) "ביום חתונתו" זו מתן תורה "וביום שמחת ליבו" זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". יום מתן התורה הוא יום נשואי הקב"ה כביכול עם כנסת ישראל ומתן התורה – התורה עצמה כביכול היא כסף הקידושין ומעשה הקידושין. עצם יצירת הקשר. קשר הנישואין הוא קשר עולמי קשר שיש בו ביטוי חזק ביותר לחיבור לשייכות הדוקה, אחדות מושלמת. מהות אחת.
גם קשר עוצמתי זה לא נוצר בבת אחת, שלבים שלבים יש בו. הוא הולך ומתהווה, הולך ונרקם, הולך ומתקיים.
"וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשיך לי באמונה וידעת את ה'". (הושע ב')
אפשר אולי למצוא בדברי הנביא הושע ביטוי לשלבים הללו. בתחילת היוצרות הקשר "וארשתיך לי לעולם" אין כאן ועכשיו הדגש על ה"לעולם".
בראשית הקשר חשובה רק המטרה, הכול לא ראלי. אין תנאי קיום מעיקים וגם אם יש לא מחשיבים אותם ולא מתחשבים בהם, הכול מתגמד אל מול עוצמת המטרה - הקשר החדש החזק מכל. הציפיות גבוהות: "יהיה בסדר" הכול ורוד, הכול נוצץ...
אמנם בפועל יש שוני רב. מתחילים לחיות את היומיום בתנאים הנוכחים שקיימים ומקשים על אווירת האופוריה. אי אפשר להתעלם מהם, מנסים את המציאות ולא הכול הולך כפי שרוצים. שלב זה הוא "וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים". יש ראיות שונות, יש אי הבנות, יש חלוקי דעות... מחפשים צדק, בדרך כלל מגיעים למשפט... מתחפרים בעמדות, מתקבעים בדעות "נכון שאני צודק/ת ?!" בודאי!!! והיא/הוא – לא! במצב טוב כובשת לה מקום בחיים ההבנה שאין צדק ואין משפט ואפילו אם יש זה לא מה שיעזור. זה לא מה שעושה טוב בחיים שכן אפשר להיות צודק ולהפסיד, לנצח במערכה ולהפסיד את הקרב כולו, צריך בחכמה לחפש דרך. הכול תלוי בחסד וברחמים. הכול תלוי בעין טובה, בהענקה, בנתינת אמון באמת, בראיית הזולת, בהבנת צרכיו, באמפטיה ובפרגון.
לא כולם יכולים ללכת בדרך הזו. אצל רבים בוערת אש. אש המחלוקת, אש ההתנצחות והמאבק, הגאווה הקנאה והכבוד. הקשר לא מתקיים. הנוצץ מתעמם. הורוד מאפיר, אי נחת שוררת. חשדנות. חדלון. קרע. ה' ירחם.
יש שמתעשתים. עושים חשבון נפש, מבססים הבנות חדשות המובילות לשינוי דרך חיים ולקנית הרגלים חדשים.
"וארשתיך לי באמונה" מקבלים את שיש כי אין דרך אחרת. מאמינים בשיפור, בתועלת ומוכנים להשקיע לשם כך. מתוך אמון ובטחון מעצימים את הקשר, מעניקים, רואים בעין טובה, שוררת נחת רוח. חיוך ועוד אחד ועוד... שלוה, חיבה, אהבה המון המון התגברויות... המון כוח אבל זה כדאי.
בשלב זה אוספים כוחות, מתחדשים, יוצרים את החיים וחיים אותם, או אז אפשר וראוי להוביל את כל העוז והתעצומות לעיקר. לבניה האישית, לצמיחה, לשגשוג שבתוך הקשר המקודש.
יסודות אלו מהוות אבני בנין לקשר העומד בפסגת רומו של עולם. לקשר בין האדם לבוראו.
האמונה, הביטחון, ההשקעה, הטוב, הם שיצעידו את האדם אל עיקר ייעודו בחיים.
"וידעת את ה'".
או אז המשל משרת את הנמשל הקשר הזוגי האנושי מהווה מודל לקשר למלכו של עולם למלך שהשלום שלו. השלבים הקיימים בקשר האנושי משלימים את הזוגיות ונותנים לה מימד של חוסן, של אמת, של קדושה למען הבנת עוצמת החיים.
הימים שבין פסח לעצרת, בין יציאת מצרים – השחרור מעבדות נוראה ובין מתן תורה – החתונה כביכול של כנסת ישראל עם בורא עולם צריכים להוביל אותנו כל אחד בעצמו כחלק משלם, כפרט מציבור, לרצון טוב, להשקעה, להבנה שצריכים אנו להתחזק באמונה ובביטחון, להישען על ה', לחסות בצילו והוא יגאלנו וירעיף עלינו בחסדו את טובו הגדול. את תורתו הקדושה שהיא מרכז כל ההויה, הבסיס לכל המציאות.
או אז יתקע בשופר גדול ונזכה גם ליום שמחת ליבו – בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
