"מי האיש החפץ חיים"
כך פותח דוד המלך את דבריו המורים דרך חיים. וכי יש מי שלא חפץ חיים? כולנו בעצם הוויתנו חפצי חיים. על כורחנו אנו חיים וחפצים לחיות. ברור איפה כי קיום החיים אליו מתכון דוד המלך ע"ה אינו רק קיום האורגניזם המורכב הקרוי אדם, סתם כך כדי להמשיך לשרוד. ברור כי חיי האיש הם קיום הטווית דרך חייו, קיום הויתו הרוחנית, קיומו כצלם אלוקים. הבנתו את עומק תפקידו בעולם ופעולתו לישומו בפועל.
לצורך זה מחזק דוד המלך ע"ה את הצורך לשלוט בכח הדיבור. הדיבור הוא הביטוי של הנפש האלוקית הנמצאת באדם התלויה ברוח ובנשמה כחיבור כביכול לבורא העולם בכבודו ובעצמו. השליטה על הרוח ממללא, הדיבור מתוך מחשבה והחלטה ולא מתוך ספונטניות. נצירת הלשון והשפתיים הן הנהגות ראויות ונכונות בהן בא לביטוי חפצנו בחיים, הבנתנו את המקור, את החלק אלוה ממעל הקים בנו כבני אנוש. את היותנו מחוברים ותלויים כביכול בבורא עולם בכבודו ובעצמו. חיזוק הרוחניות, השלטת הרוח על הגשם – הפנימיות על החיצוניות זהו האיש. בחיי איש כזה ראוי לחפוץ.
זאת ועוד ממשיך דוד המלך. האדם הרוחני הזה ראוי לו לנקוט בדרך של "סור מרע ועשה טוב".
ממש הוראה ברורה יש כאן, הימנעות מן הרע, מן הכיעור, מן ההפסד, מן החטא ועשיית טוב.
קודם כל הימנעות מן הרע ואח"כ עשית טוב. זו הדרך המומלצת והנכונה. אי אפשר לעשות טוב מעורב ברע, הרע מעיב, מפריע, מקשה. יש להימנע ולמגר את הרע. או אז הטוב יוכל להיות זך וטהור, טוב מוחלט שיוכל להשפיע נחת רוח ולהביא למושלמות ואיזון.
גם יוסף הצדיק הבין כך, שיש צורך להימנע מן הרע ואז לעשות טוב באופן מושלם. מסיבה זו קרא שם בנו הראשון מנשה כפי שנאמר בפסוק "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א נ"א) נשני מלשון נשיה – שכחה, כלומר השכיח ה' ממני את תלאותי וצרותי הראשונות שנגרמו לי בבית אבי (ספורנו). ובכן אומר יוסף: בבן זה שנולד לי, אני שוכח אני את הקשיים ואת הרע, ומכאן אפשר להמשיך לטוב. לבן הבא אחריו קורא יוסף אפרים "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (שם נ"ב). אחרי הנשיה, השכחה של הרע אפשר להתרכז בטוב: בפריה בהתרחבות בשגשוג בהצלחה. מיגור הרע ואח"כ עשית הטוב.
כשמגיע יוסף לבקש את ברכת אביו לבניו, הוא מגיש אותם לפניו כסדר הולדתם. כפי תפיסת עולמו. מנשה המיצג את שכחת הרע ומיגורו בשמאלו על מנת שיהיה בימין יעקב המברך ואת אפרים סמל השגשוג ועשית הטוב בימינו על מנת שיהיה בשמאל יעקב. מיגור הרע תנאי ראשוני, קודם לעשית הטוב.
יעקב משכל את ידיו, הוא מציב את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו ובכך מחשיב יותר את עשית הטוב מאשר את מיגור הרע.
יוסף מנסה לתמוך את יד אביו ולהחזיר את הסדר הנכון לפי תפיסת עולמו: קודם מיגור הרע ואח"כ השגשוג אך
יעקב לא מקבל את התערבותו של יוסף.
יעקב אבינו, האיש התם, השלם, המיצג את מידת האמת שהקב"ה בכבודו ובעצמו ניצב עליו וקורא לו א-ל, מציב אלטרנטיבה להבנתו של יוסף הצדיק. אומר יעקב: אכן בדרך כלל נכון למגר את הרע לפני עשית הטוב כדי שהשגשוג ההפריה הצמיחה תהיה מקסימאלית, ומושלמת בלי הפרעה. אך לעיתים יקח כל כך הרבה זמן למגר את הרע, וצריך יהיה להשקיע בכך כל כך הרבה אנרגיה עד שלא תהיה יכולת ולא תהיה אפשרות להצליח במשימה. כל כך הרבה כוחות צריך להשקיע במיגור הרע עד שלא יהיה כוח ח"ו לעשיית הטוב וממילא לא יהיה השגשוג מושלם.
עדיף לכן להשקיע בעשיית הטוב תוך כדי קיום הרע: לא כאידאולוגיה, אלא כברירת מחדל.
אומר יעקב "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו". (בראשית מ"ח י"ט). כלומר: נכון לעשות טוב אפילו לא מושלם ולהוסיף עוד ועוד טוב יחד עם קיום הרע עד שיגבר הטוב ויצליח להתקיים עם הרע ובסופו של תהליך יקטן הרע וידעך עד שיעלם.
לא תמיד יש לנו את ה"לוקסוס" להתנהל לפי התוכנית האידיאלית. לא תמיד התוכנית האידאלית עומדת במבחן המציאות, במקרים כאלו כדאי להיות ריאלי וליישם את השיטה שעובדת בפועל ונותנת פירות.
אפרים בימין במקום החשוב אחריו מנשה: קודם כל עשית הטוב ואחריה מיגור הרע.
ברוח ימי החנוכה מקבלים הדברים משנה תוקף. עשית החלשים, המעטים, הטהורים, הצדיקים היא שהביאה את התשועה. בתוך עוצמה של רוע, בתוך גלות נוראה, בתוך החושך הבליח אור שממנו תשועה ונצחון, נועם וטוב.
גם בקריאת התורה בא הדבר לביטוי: לא סתם קבעו חז"ל את קריאת פרשת הנשיאים כקריאת התורה בימי החנוכה. חוץ מעניין חנוכת המזבח המשותף לחנוכת המשכן יש כאן הקדמת אפרים למנשה על ידי הקב"ה בתורה הקדושה.
הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול מקבל את "פסיקתו" של יעקב אבינו. המדרש מתבטא "קיבל את גזירתו" (תנחומא נשא כ"ט) כפסק בית דין של מטה. הקב"ה מקדים בחנוכת המשכן בקרבנות הנשיאים את קרבנו של אפרים לקרבן מנשה. לפי הנהגת הקב"ה את העולם נולד מנשה לפני אפרים. כיון שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה קיבל זאת הקב"ה כביכול כגזירה והקדימו בקרבנות הנשיאים. אפשר אולי ללמד מכך שלא רק כהוראת שעה אלא מעתה כך ראוי לנהוג, לא רק כברירת מחדל אלא כשיטה, כדרך חיים. במצבים מסוימים של צורך בשינוי דרך חיים, יש להקדים הנהגת אפרים להנהגת מנשה. יש לעשות טוב בלי להתייחס בכלל לרע. פשוט להתמקד בטוב, בעשייה, בשגשוג. להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ.
יש כאן הסכמה של הקב"ה ליעקב אבינו כבית דין של מטה וקבלת פסק דינו: קודם אפרים, קודם השגשוג העשיה הטוב אחר כך מנשה. עשה טוב ואחר כך סור מרע.
כל מי שרוצה לשנות דרכיו לשפר, לתקן, להתקדם בעבודת ה' בחייו הפרטיים או בבנין ביתו – בחיי הזוגיות יכול ללכת בדרכו של יוסף הצדיק, בדרכו של דוד המלך. למגר את הרע ולהגיע לטוב מזוכך וטהור.
יכול הוא גם לבחור בדרכו של יעקב אבינו עשה טוב ומגר על ידו את הרע. אחר שנהג כך הקב"ה והקדים את אפרים למנשה יתכן שנכון וראוי לבחור כך לכתחילה. לעשות טוב. לעסוק בשיפור, בעשיה, בשגשוג, בלי להתיחס בכלל לרע. מתוך הבנה שעל ידי הדבקות בטוב ילך הרע ויקטן עד הכחדתו המלאה עד מיגורו. זו הדרך הראויה, דרכו של אבינו יעקב.
אם כן: חייכו זה לזו, החמיאו זו לזה, השתדלו בטובת זולתכם. התענינו בהם, דרשו בשלומם, השתתפו בעשיותיהם. היו אמפטיים, מבינים, תומכים ומקשיבים. תנו להם בלב רחב, הוסיפו שמחה, הוסיפו טוב, והוסיפו אור.
ההארה מגרשת את החושך
בעוצמת נגוהות אור.
הדברים נכתבים מתוך עיון ב"שפת אמת" (פר' צו תרמ"ט) "נעם אלימלך" "שם שמואל" ו"דברי יחזקאל" (פר' ויחי).
