על מציאות העגינות, ודרכי התמודדות.
העגינות הינה אחת מן הסוגיות ההלכתיות הקשה ביותר ביהדות שבה דנו מאז ומעולם גדולי ישראל בלבד. על כף המאזניים נמצא החיוב החמור שלא לשאת אשת איש ולהרבות ממזרים בישראל, לעומת הרצון להתיר את האישה האומללה מכבלי עגינותה ולאפשר לה לצאת לחיים חדשים.
עגינות
המונח עגינות הנגזר מהמילה עוגן, יוחד לציון מצבה של "אישה שהלך בעלה למרחקים ואין ידוע אם הוא חי או מת", כלומר, אשה נשואה שבעלה נעלם ועל כן מחד, אינה יכולה להינשא ומאידך, אינה יכולה לסיים את הנישואין. אולם השימוש במושג התרחב בלשון ובספרות ההלכתית לכלול מצבים אחרים בהם אישה או איש נמצאים בזיקה לנישואין קודמים שלא ממומשים בפועל אך מונעים מהם נישואין אחרים בהתאם להלכה. כגון מקרים שבהם הבעל לקה במחלה קשה (תרדמת, אבדן שפיות וכיוצ"ב) המונעת ממנו לגרש, תופעות של סרבנות גט כמו שומרת יבם שאינה יכולה מסיבה כלשהי לעבור חליצה, בעוד שבעבר הדגש במושג העגינות היה על העלמות הבעל, תופעה שהייתה שכיחה בגלל עזיבת הגברים את מקום מגוריהם לתקופות ארוכות לצורך פרנסה או מלחמה והיעדר אמצעי קשר מהירים, הרי שבימינו נדיר שאדם נעלם ללא להשאיר עקבות ועיקר בעיית העגינות נובעת ממקרים בהם גבר מסרב לתת גט או אישה מסרבת לקבל גט.
מושג העגינות
השימוש בשורש ע.ג.נ לתיאור קשר נישואין מופיע במקרא בהקשר הקרוב לזה של ייבום: במגילת רות, כאשר נעמי מסבירה לכלותיה רות וערפה כי אל להן להמתין לבנים נוספים שאולי תוליד נעמי כדי להנשא להם, באמרה "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (רות א' י"ג). המילה "עגונה" מופיעה לראשונה בתלמוד, בהקשר של הקלות בדיני גיטין שנועדו להקל על בעל הנמצא במקום רחוק או היוצא לדרך רחוקה לגרש את אשתו כדי שלא תשאר עגונה. במקרא שימש המושג "אלמנות חיות" לציין את מצב העגינות של פלגשי דוד שהורחקו מעליו ולא יכלו להתחתן עם אדם אחר ‏‏. בספרי השו"ת התייחס מושג ה"עגונה" בעיקר להעלמות הבעל המונח עגונה חיה יוחד למקרה בו הבעל החי מסרב לגרש את אשתו.
עגינות כתוצאה מסרבנות גט
בלשון המאוחרת ובהלכה, התרחב השימוש במונח עגינות, והוא מתייחס עתה גם למסורבות גט, כלומר למקרים בהם בני הזוג ניתנים לאיתור אך אילו מסרבים לתת את הגט, המירו את דתם, או דבקו באידיאולוגיה השוללת גירושין. ואכן, לעתים, בעל שנעלם הוא סרבן גט והיעלמותו נובעת מאי רצונו לתת גט. מקרים קרובים לסרבנות גט הם אלו של "סחטנות גט", אשר בהם גברים מסרבים לתת גט, אלא מציבים תנאים מוקדמים, לעתים קשים, למשל מתוך רצון לשפר את מעמדם במאבק הרכוש בסכסוכי גירושין, או בענייני משמורת וילדים. לעיתים תביעת שלום בית עשויה להסוות סרבנות גט. על פי הדו"ח השנתי של בתי הדין הרבניים משנת 2009 מוגשות כ-1,000 תביעות מסוג זה בשנה, אך רק כ-4% מתוכן מתקבלות.
עגינות ויבום
מקרה נוסף המתוייג לעתים כעגינות הוא זה של שומרת יבם המנועה מלהינשא על פי ההלכה עד לקבלת חליצה, כאשר אחי הבעל שנפטר אינם יכולים או אינם רוצים לקיים את טקס החליצה.
היקף התופעה
על פי נתוני הנהלת בתי הדין הרבניים, ביוני 2007 היה מספר העגונות בישראל שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל 69. מתוכן, 45 בעלים ברחו לחו"ל, 23 בעלים נעלמו בארץ, ועגונה אחת שבעלה איבד את ההכרה בתאונה‏‏. מספר העגונות שבעליהן נמצאים בחו"ל בכתובת ידועה הוא 19. עדכון באתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים ממאי 2008 קובע כי מספר העגונות הצטמצם והגיע לכדי 30 נשים בלבד. על פי פרסומי בתי הדין הרבניים היו 20 עגונות בשנת 2009. במהלך קיומה של מדינת ישראל היו מקרים רבים של נעדרים שגופותיהם לא נמצאו. כמעט כולם הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע ונשותיהן הוכרזו כאלמנות. תקופת העגינות הייתה ברוב המקרים לא יותר משנה. המקרים המפורסמים ביותר הם אלו של הצוללת אח"י דקר והמשחתת אח"י אילת שאנשי צוותיהם שלא נמצאו הוכרזו כחללים‏‏. מקרה עגינות שזכה לפרסום בגלל משכו הארוך ונסיבותיו הוא זה של תמי ארד, אשתו של הנווט הנעדר רון ארד.
התרת עגינות
שאלת העגינות זוכה לתשומת לב רבה בספרות השו"ת בגלל ההכרעה כבדת המשקל הקשורה בה. מצד אחד מצבה של העגונה נחשב קשה ביותר ויש רצון גדול להתיר לה להינשא בשנית. מצד שני, איסור אשת איש הוא מהחמורים ביותר בתורה. על כן במקרים של עגינות התקיימו התייעצויות רבות עם רבנים שנחשבו גדולי הדור ותשובותיהם נרשמו בספרי השו"ת. הדיונים הנוקבים ביותר נסובו סביב מקרים בהם יש סבירות מסוימת שהבעל מת ויש ניסיון לברר האם העדויות הנסיבתיות מספיקות על מנת לקבוע שהבעל אכן מת כדי להתיר את אשתו להינשא לאחר. ההלכה רואה חשיבות רבה למצוות התרת עגונה, ומתירה במקרי חירום לחלל את השבת כדי לקיימה. הספרות התורנית מתארת עדויות רבות על גברים ונשים שיצאו למסעות בעקבות אדם שנעלם כדי לברר את גורלו במטרה להתיר את עגינותה של אשתו.
התרת העגינות יכולה לכלול אחת או יותר מהפעולות:
 א. ניסיונות לאתר את הבעל או פרטים אודותיו
 ב. הבאת הראיות למותו של הבעל בפני ביה"ד שיכריע האם הן מספיקות כדי לקבוע שהוא מת
 ג. שכנוע הבעל לתת גט או לחזור לאשתו אם העניין אפשרי
 ד. כאשר העגינות נובעת מסרבנות יש צורך לקיים דיון בשאלה האם הסרבנות מוצדקת ובמקרה שנקבע 
    שהסרבנות אינה מוצדקת, באם הדבר אפשרי, מופעלים אמצעי כפייה על הבעל כדי שייתן גט.
 קביעה שהבעל מת על סמך ראיות נסיבתיות
בפרק האחרון במסכת יבמות יש דיון סביב השאלה מהן הראיות המספיקות להכרזתו של אדם כמת, ולהתרת אשתו מעגינות. במהלך הדיון מופיע ציטוט מהברייתא: "תנו רבנן: נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו, לחפורה מלאה נחשים ועקרבים - מעידין עליו" (יבמות, דף קכ"א, עמוד א). כלומר, אם ראו אנשים שאדם נפל לגוב אריות ולא יצא ממנו, אין הם יכולים להעיד על מותו, אולם אם ראו אותו נופל לחפירה מלאה בנחשים ובעקרבים ולא יצא משם, עדות זו מספיקה כדי להכריז על מותו, ואין צורך בבדיקה או בעדות נוספת אחרת. חפירת הנחשים משמשת בקביעה זו כדוגמה למצב שממנו הסיכוי להינצל קלוש. התרת עגונות מלחמה ושבי מתבססת בעיקר על המנגנון של הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת.
איתור הבעל ושכנועו
מערכת בתי הדין הרבניים מפעילה את האמצעים הבאים לשם איתור הבעל ושכנועו:
      א. מערכת חוקרים פרטיים בתשלום לאיתור סרבני הגט בארץ ובעולם
      ב. שכנוע הסרבנים באמצעות שתדלנים.
      ג. מערכת איסוף מידע מהציבור על מקומם של בעלים מעגנים
      ד. שליחת שליחי בית דין לחו"ל לשכנוע הסרבן.
סנקציות כנגד סרבני גט
הכלל היסודי של "מכים אותו עד שאומר רוצה אני" הינו הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות על סרבן הגט: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (ערכין, דף כ"א, עמוד א). ההלכה דורשת שהפעלת הסנקציות תהיה כזו שלא תישלל לחלוטין זכות הבחירה שכן גט שניתן שלא מבחירה, עלול להיכנס בקטיגוריה של "גט מעֻשֶׂה", והוא גט פסול. הסנקציה המרכזית היא קביעת מזונות אישה גבוהים הנקראים "מעוכבת מחמתו" (מזונות עונשיים) אותם צריך סרבן גט לשלם לאשתו.
מקור הלכתי נוסף לסנקציות אלו הוא "הרחקות דרבנו תם", שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הכוללות נידוי חברתי של הסרבן, איסור על עלייתו לתורה, צירופו למניין, לימודו תורה, מילת בניו, קבירתו בקבר ישראל, ושאר איסורים. רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. שכן, בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבינו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו. הרחקות דרבנו תם לא הופעלו כדבר שבשגרה, ועל כך כתב המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אלא במקרים מיוחדים.
פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, (הערכאה הגבוהה של מערכת בתי הדין הרבניים) מיום 17.9.2008 מתאר את הקשיים שהציב המחוקק על אכיפת פסקי דין של בתי הדין הרבניים, ומנסה לבור בין אלו את הדרך המשפטית הראויה לשם אכיפת פסק דין לגט, תוך הרחבת סמכויות אלו אף מעבר לאילו שניתנו לבתי הדין במפורש בחוק. בין השאר, ממליץ פסק דין זה על סנקציות קשות על סרבן גט כולל המלצה לאיסור שינה על מזרן, כליאה יחד עם אסירים ביטחוניים, כליאה בבידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, איסור רכישת מצרכים בקנטינת בית הסוהר, מניעת הזכות לקבל אוכל כשר למהדרין, ועוד. פסק דין זה אף ממליץ למחוקק כי יתיר לבתי הדין הרבניים לאסור סרבן גט אף ליותר מעשר שנים.
החוק הישראלי מתיר לבית הדין הרבני להפעיל שורת סנקציות אזרחיות כנגד סרבני גט הכוללות מניעת רישיון נהיגה וניהול חשבון בנק, מאסר לתקופה של עד עשר שנים, חבישה בצינוק ומניעת זכויות מעציר או אסיר, עיכוב יציאה מן הארץ, איסור על קבלה, החזקה או הארכה של דרכון, מניעה מלהיבחר למשרה על פי דין, או לשאת במשרה גוף מבוקר, מניעות מעיסוק מוסדר על פי דין או הדורש רישוי או היתר ועוד. למרות כל זאת, סרבני גט עיקשים יכולים לעמוד בסירובם על אף הסנקציות הללו. ידוע המקרה של יחיא בן יחיא אברהם, אשר רק מותו לאחר שלושים ושלוש שנות מאסר בגין סרבנות גט שחרר את אשתו מעגינותה.
פגמים בטקס הקידושין
היתר למסורבת גט להינשא יכול להיעשות בנסיבות מסוימות באמצעות קביעה הלכתית כי קידושיה היו בטלים מלכתחילה. מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. הגדרת הקידושין כמקח טעות או כקידושי אונס תביא גם היא לביטול הקידושין. אפשרות נוספת היא לעקור את הקידושין לחלוטין, שכן כל המקדש אישה מקדשה על דעתם של חכמים, וחכמים יכולים להפקיע את הקידושין למפרע. אך אפשרות זו אינה מיושמת באורח תדיר, מחשש לזילות במוסד הנישואין ורוב הרבנים שוללים פעולות בכיוון זה.
דרכי מניעת עגונות
גט על תנאי: למניעת עגינות הנובעת ממלחמה או משבי, הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי. הרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.
הסכם קדם נישואין: פתרון אחר שהוצע, הוא חתימה על הסכם בין בני הזוג, עוד לפני הנישואים, כגון ההסכם לכבוד הדדי, לתשלום דמי מזונות גבוהים על ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין. יחד עם זאת יש הטוענים (שו"ע אבה"ע סי' קלד, ה) כי מזונות עונשיים הנקבעים בהסכם קדם נישואין, מעוררים חשש בדבר הרצון החופשי של מי שהגט נכפה עליו באמצעי זה, ועל כן פוגעים בכשרות הגט.
לסיכום: יחד עם מורכבותה הקשה של בעיית העגינות, היום יותר מבעבר קל למנוע ולהתמודד עימה. החיים במדינת יהודים עם גבולות ומערכות משפט ואכיפה מתוקנות, ולא בגולה כמו בעבר כאשר עם ישראל היה פזור בין האומות, מקלים על מערכת בתי הדין הרבניים. בעבר היה מצוי שהבעלים עוברים גבולות לפרנסה, והתקשורת הייתה לקויה בהשוואה להיום. לא היו קשרי מדינות ומערכות מידע והתפתחות הטכנולוגיה הפכה את העולם ל"עולם קטן" ומתוקשר. מסיבה זו בעידן הנוכחי ובעתיד אי"ה, בעיית העגינות הולכת ומתמעטת.