בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש משמיע להם לישראל ואומר להם ענוים הגיע זמן גאולתכם. אם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. (ילק"ש ישעיהו ס')
מדהים.
בית המקדש כבר בנוי, ירד מן השמים באופן ניסי, כולם יודעים שהנה זה מלך המשיח. אין לגביו ויכוח. הוא בא. הוא עומד על גג בית המקדש...
ולא מאמינים !
מלך המשיח צריך לרצות ולשדל את ישראל להאמין בו. הוא צריך להביא כביכול ראיה שאכן הגיעה העת הגיעה שעת הגאולה. למה הם לא מאמינים? למה הם צריכים שיביאו להם ראיה? למה צריך לפנות אליהם בתואר "ענוים"?
אולי אפשר להסביר: ישראל לא מאמינים בעצמם! לכן הם לא מאמינים במציאות שממול עיניהם. הם מדחיקים את מה שעיניהם רואות. חושבים הם, הנה דורו של הגאון מוילנא לא זכו. בני דורו של הגאון ר' עקיבא אייגר לא זכו, הנה דורות התנאים הקדושים, האמוראים הקדושים לא זכו, ואנחנו זכינו?! קשה להם לעכל. אין להם אמון. מי אנו? מה פתאום שנזכה? כנראה שזה לא זה.
וזו, אינה ענוה ראויה מתוך הכרה. זו מושפלות, זו מסכנות.
עומד מלך המשיח ורוצה לעודד את בני ישראל, הוא אומר להם ענוים אתם. אל תראו את עצמכם כמושפלים. עורו – התעוררו ראו את עצמכם כראויים. בנים אהובים אתם לקדוש ברוך הוא. ראו, אורי זורח עליכם לא סתם אורי זורח - אורי זורח עליכם. זה הנלמד מן הפסוק "קומי אורי" התמלאי אור, הזהיבי פניך, שמחי, חדשי כנשר כוחך בת ציון הרי "בא אורך" הנה זורח עליך אור מתוך כבוד ה'. עליך – עליכם בני ישראל זורח אור ה' אור יקרות אכן הגיע זמן גאולתכם.
פעמים ניצב האדם בדרך חייו בנקודת שפל, וחושב לעצמו: מי אני? מה חיי? מדוע אזכה? לא מגיע לי! אי אפשר לעבוד את ה' מתוך חוסר אמון בעצמך. אתה מזרע האבות הקדושים האהובים לקב"ה, גם אתה בן אהוב בעצמך, הקב"ה משגיח עליך ומצפה לקשר שלך לבורא העולם באופן ישיר. בן מלך אתה, בנו של הבורא עולם.
צריך אדם להיות עניו, לא נכון להיות מושפל. אומר בעל ספר אורחות צדיקים: "שורש הענוה, שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלו ושקט ובריא ועשיר, שהבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו ויחשוב מה אני הלא אני בריה שפלה מאד ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים".
הענווה האמיתית היא ראית אפסות האדם מול גדלות הבורא. לא מושפלות מול אנשים אחרים. הלא גם האנשים האחרים צריכים להיות ענוים מול גדלות הבורא.
עצם היות האדם קרוץ חומר שוכן על הארץ, שפל הוא. מוגבל, חסר יכולת הבנה אמיתית, והקב"ה אין סופי אין יכולת להשיגו עצום גדול ונורא א-ל עליון.
אמנם אין אפשרות למלא את כל חובותינו כלפי הקב"ה. הרי אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו... אין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות ניסים ונפלאות שעשה ה' לנו ולאבותינו... וכיון שאין אנו יכולים לעשות חובותינו כלפיו אנו מרגישים קטנים ונמוכים כלפי הקב"ה.
אף על פי כן, הקב"ה עם כל עוצמתו מתאווה לכך שהאדם הזה המוגבל והנמוך – יקבל על עצמו את עול מלכותו של בורא העולם. יבין את מציאותו ויקבל על עצמו עבדות למלך מתוך שמחה שיכול הוא לעבוד ולשרת מלך כה רם נישא.
הקב"ה מצווה אותנו לאהוב אותו. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו' ה'). את הציווי לאהוב מסביר רש"י בשם הספרי "עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה". רש"י מביא כעין ראיה לציווי מהבנה פשוטה ומקובלת כהנחת יסוד: "העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו". הקב"ה מצווה אותנו לעובדו מאהבה ולא מיראה. זה מובן כי גם בהנהגת בשר ודם, רב המשליט אימה ויראה על תלמידו – צפוי לכך שאם יכביד עולו יקום התלמיד ויעזוב את הרב, ימרוד בו וילך. נמצאת הנהגה זו אינה ראויה. והתלמיד יסרב ברבו. כך מקובל להבין את דברי רש"י.
ה"שפת אמת" מציע פשט הפוך לגמרי ברש"י: לפירושו אם עובד התלמיד את רבו מתוך יראה אין נחת לרב בהנהגה זו, הנהגה זו מטריחה את הרב וסופו שיקום הרב וילך והתלמיד יישאר בלי מנהיג. לפי דבריו משל זה פונה לעם ישראל אהבו את ה' התנהגו כאהובים. אל תראו בבורא העולם מעניש ומרתיע הוא אבינו הוא אוהבינו יש לנו לאהוב אותו להתנהג כלפיו כבנים אהובים ואוהבים. זה רצונו זה ציוויו.
אמנם צריך להיזהר מליפול ח"ו למידת הגאווה, שלא תהיה זחיחות דעת. אין כאן מעלה פרטית מיוחדת. יש כאן מעלת כלל ישראל אבל ככלל ישראל בנים אנו לה' אלוקינו ויש לנו לשמוח ולחשוב על עצמנו כבני מלכים. להבין שמחוייבים אנו למלך הגדול והנורא בנשיאתנו את עול מלכותו. הענווה היא להבין את מעמדנו אך לא ח"ו להתרחק מאבינו שבשמים מחמת מעמדנו השפל כי למרות המושפלות הקב"ה מנשא אותנו.
מצד האמת, מצד עצמנו שפלים אנו, ומצד היותנו בנים לבורא עולם כמו שאנו שפלים כך הוא מנשאנו.
ה"שפת אמת" מסביר שזה היסוד בשיר של יום של חנוכה. ארומימך ה' כי דיליתני: המילה דיליתני משמעותה "דלות", ומשמעותה "דליה" כלומר הרמה. הקב"ה דולה אותנו מחמת שאנו דלים. הוא מגביה את השפלים בעיני עצמם כי הענווה היא מדה אמיתית וראויה.
מי שמתנשא בעצמו להרגיש גבוה הקב"ה לא מנשא אותו ולא מגביהו. ההפך, אותו הקב"ה משפיל. מראה לו את מצבו האמיתי. דווקא את הדל בעיני עצמו הקב"ה דולה ומגביה ומרומם. לא מגביה אותם להיות גבוהים אלא כמו שהם שפלים כך מגביה ומנשא אותם. ומעלתם בענותם, בהכירם את מקומם הנמוך ביחס למעלת בוראם מנהיג העולם. כך נשארים הם גם בהיותם גבוהים ענווים, וזו מעלתם.
אסור לפול לתהומות השפלות. צריך להיות מוכנים להינשא מחמת ענוה.
בחיי זוגיות חשובות הבנות אלו כפל כפליים. הערכה הדדית היא הבסיס לקשר נכון, לחיי אהבה. אי אפשר להעריך אדם מושפל. מאוד קל להעריך אדם המכיר בערך עצמו באמת, יודע את מקומו ועושה את תפקידו באמונה. לא מתוך זחיחות דעת או גאווה ח"ו אלא מתוך עבודת ה' טהורה. מתוך הבנת אפסות האדם מול גדלות הבורא, מתוך הכרה בתפקיד האדם בעולמו כבן אהוב לבורא העולם. חשוב שאשה תרגיש שבעלה מצליח ומוצלח בשל כך, זה יגרום להידוק הקשר ביניהם, ותוספת חיבה ואהבה. צריך הבעל להתרומם בעיניה, וימנע ממשופלות. לא להציג את עצמו באופן לא נכון, חלילה, משקר לא יוצא דבר טוב. עליו להיות הוא עצמו, במיטבו למענה. אם יעשה זאת באמת, זו עבודת ה' טהורה. אין כאן גאווה, ח"ו אלא עבודת ה'.
חשוב לכל בעל שאשתו תהיה שמחה ומתרוננת. זה נותן לו תחושה שהוא מבצע את תפקידו כראוי. ראוי לאשה להקפיד על הנהגתה בפני בעלה, על מראה החיצוני לכבודו. בעשותה זאת למענו, אין התנשאות, אלא הנהגה אמיתית, ראויה, למען כבוד ה' יתברך והשראת שכינתו בתוך הבית היהודי.
ידוע ומפורסם הסיפור על פוסק הדור, הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל שהיה תמיד בורח מן הכבוד. אמנם פעם ראוהו נכנס לאירוע באופן שכל הקהל קם עבורו ושר לכבודו "ימים על ימי מלך תוסיף". כל זה מחמת שידע שרעייתו נמצאת בעזרת הנשים ויהיה מאוד חשוב לה שכל כך מכבדים את בעלה.
"ענוים, הגיע זמן גאולתכם" , ראו באורי שזורח עליכם.
