שני אנשים, שונים בטיבעם, שונים בהלך רוחם, הבאים מעולמות שונים, ומנסים לבנות בית אחד, מן הסתם לא תמיד יסכימו זה עם זו. מסתבר שהמריבות הם חלק בלתי נפרד מחיינו. כיצד עלינו להתייחס אליהם? ישנם ברורים, ישנם ויכוחים, וממילא ישנם גם מריבות.
האם מריבה מוכיחה על קשר לא מוצלח? ודאי שלא. שהרי אם כן, לא היה קיים ''קשר מוצלח''. מריבה מוכיחה על נקודת מחלוקת. על מקום של ברור. הגענו לאי הסכמה, הנה הזדמנות לברר.
המריבה באמת הינה ברור, ובני זוג משכילים ידעו כיצד להפוך את הויכוח ממריבה לדיאלוג. הרבה פעמים נושאים שונים מודחקים ואינם מועלים, בני הזוג מחזיקים מועקות, ובהגיע עימות בינהם, ניתנת האפשרות לברר את אותם נושאים.
אך הבעיה היא שלרוב בני הזוג מגיעים ממצב של ברור למצב של התנצחות קולנית, של מריבות ומרירות. קל מאד להסחף בויכוחים לעבר הנצחנות והפוגענות. אנו רוצים להבחין בין הדיאלוג לבין המריבה על מנת שבני הזוג יהיו עם כלי בידם לדעת מתי לעצור כדי למנוע מריבה.
כיצד נדע מתי אנו באמת מנהלים דיאלוג, ומתי בעצם נפלנו למריבה?
להלן כמה כללים כדי להבחין בין דיאלוג למריבה:
א. דיאלוג – לכל אחד יש את ההזדמנות ללא הפרעות, להציג עמדה/מחשבה/רגשות. ואת זה עושים מתוך הבנה הדדית ושמיעה הדדית. היא תבין את עמדותיו, והוא את עמדותיה. ובכך גם יוכלו לחדד את הבדליהם מתוך דיאלוג.
במריבה – כל אחד מהשניים מתעלם לחלוטין מהאחר, ומתחפר ומתבצר בעמדתו, בלא שום אפשרות להזיז אותו מעמדתו. בלא שום ויתור כי הוא זה.
ב. דיאלוג - הקשבה הדדית וגם אקטיבית לדעת האחר. רב קשב. יש דרך ללמד את בן הזוג הקשבה אקטיבית. כגון שיקוף. הבנתי מדבריך שזה מאד חשוב שכשאני חוזר מהעבודה וכו'. יש דינמיקה של הקשבה ושל יישום.
ויכוח יש מעט הקשבה.
מריבה מדברים באותו זמן יחד, ואין אפילו קמצוץ הקשבה.
ג. בדיאלוג מעלים מספר אפשרויות לפתרון הקונפליקט, ובוחרים איזשהו פתרון שתנוח דעתו של האחר ממנו. אמנם אינו חייב להסכים במלואו, אך לפחות זה נהנה וזה לא חסר. אני אוותר פה, את תוותרי שם. אני אצמצם את עצמי בידיעה שזה לא מתוך הכנעה, אלא מתוך רצון לבוא לקראתך. וגם אני מצפה ממך לוויתור.
במריבה כל אחד עומד על כך שאין דרך אחרת לפתרון לבד מדרכו שלו.
ד.בדיאלוג יש עניין משותף – למצוא פתרון ולראות כאן אתגר. ממילא הם גם מראש לא באים במטרה לנצח.
במריבה ובייחוד כשמתחילה בהתחלה סוערת, אין תפישת יסוד כזו. מראש הולכים ע''מ לריב. אין חשיבה אחרת. בייחוד לכאלה המורגלים לריב במקום שאין הסכמה. וממילא גם כל אחד בא ע''מ לנצח.
ה. כשיש שיחה בדיאלוג, יש נושא מוגדר, ולא מתרחבים לדברים אחרים. אלא רוצים לברר משהו מסויים.
במריבה אפשר להתפרס לכל המרחבים האפשריים, ולכל ההאשמות האפשרויות. הנושא עליו רבים מיד מפנה מקום לגעש וסחף של אלף דברים אחרים. אתה אף פעם לא עוזר בבית! אתה לא מתייחס אל הילדים! . דבר שמראה על איבוד שליטה וכו'.
בעקבות זה, הבעיה עצמה שצריכה להידבר, בכלל לא עולה! מדברים על כמה הוא קמצן, וכמה היא בזבזנית, ולא דיברו כלל על הבעיה של הקירבה האינטימית. בדיאלוג, יש את האפשרות למה שבאמת מפריע לי, מה צריך לשפר.
אחרי מריבות פעמים רבות בכלל לא זוכרים על מה רבו! אך מה שנשאר הוא ''זכרון הרגש''. כועסים אחד על השני, אע''פ שלא זוכרים על מה.
ו. דיאלוג ייערך בנתוני קול נורמליים, משא''כ במריבה כידוע. יש אף גידופים אחד כלפי השני.
ז. בדיאלוג נלקחות החלטות, יש פתרונות. במריבות מפסיקים כשמתעייפים נפשית או פיזית. עד שמגיעים ללאות.
מתברר שבמריבות משתמשים באותם מילים, באותה שפת גוף, נשארים עם אותה תרעומת, בדידות, נצחנות ובסופו של דבר במקום של תעוקה לבבית, רגשית. וזה אחרי שהתחלנו את הנישואין עם הרבה רצון טוב, אהבה ומשיכה. ולאט לאט נכנסים לבעיות אינספור של מקובעות.
בסופו של יום, נשואים עם מצפן, מבוססים על יכולות, מיומניות, כישורים, הערכה הדדית, ויחסים בין אישיים תקינים, יצליחו להגיע לעמק השווה ולהתפייסות.
בסופו של יום, גם אם בני הזוג הגיעו למריבה, שידעו בסופו של דבר כיצד להיבנות ממנה. להבין שהמקום ממנו המריבה באה הוא עמוק יותר מאשר סתם דברים קטנים. ולכן לתת את הדעת על הדברים הללו ולנסות לתקן אותם גם אם רבנו עליהם.
ההצלחה בדיאלוג ולא להיסחף למריבה, תלויה רבות בבני הזוג עצמם. זה דורש עבודה רבה, אך בסופה טמונה הצלחה גדולה.
