סגנונות הורות
נדבר על שלושה סוגי הורות
- הורים גמישים ותרנים
- הורים נוקשים מידי – שתלטנים
- הורים סמכותיים
הורים גמישים ותרנים
הורים שכמעט לא מציבים גבולות, אין הקפדה על סדר, אין דרישות רבות כלפי הילד.
לא מעודדים לעצמאות אלא הפוך – מעודדים למצב של תלות – שתמיד הילד יהיה זקוק לי.
הילד מרגיש חוסר בטחון עצמי, תלותיות, אין רצון להישגיות ולתכליתיות. זקוק לתמיכת הוריו, עומד מול הורים שלא יודעים להעמיד גבולות, שהמסרים שלהם כפולים.
ילדים להורים עם גבול פרוץ – יש קשר תלותי בין בני המשפחה, הרבה מתערבים אחד בחייו של השני ואין הפרדה של האני בתוך המערכת.
כשאין גבולות לפרט לא יוכל המתבגר לפתח עצמאות רגשית נפרדת מהוריו, ובעתיד יהיה לו קשה בבחירת בן זוג, קרבה אמיתית בין שניים קיימת רק כשיש שתי ישויות נפרדות, ובהעדר גבולות לא תתכן קרבה אמיתית.
כמובן שבמשפחות אלה למרות שנראה שיש שם קשר חם ואוהב אך אין שם קשר של הכלה וקבלה כי אין פרטיות ומקום לאני האישי.
לילדים אלו קשה יותר בבניית הזהות מאשר לילדים מהמשפחות הנוקשות, שם יש הרגשה של אם אין אני לי מי לי. ופה בגלל ההרגל לתלותיות הדדית קשה מאד לעשות הפרדה ולהבין שיש צורך בהפרדה, רק מי שבשל מספיק לכך יוכל לעשות זאת.
התלותיות יש בה רווחים של פינוק, סלחנות, ויתור ואי נשיאה באחריות, אלו רווחים שקשה לוותר עליהם ולכן קשה לפתח עצמאות ונפרדות בבתים מהסוג הזה.
ילדים אלה הם בעלי דימוי עצמי נמוך.
נוטים לפחדים וחרדות.
צעקנים, לא ממושמעים – ההורים כמו חברים שלהם.
מבולבלים – לא יודעים מה זה סמכות של הורים.
אין להם מוטיבציה לעמוד באתגרים.
דוגמא:
בבית משפחת לוי 2 בנות חמודות כל בקר אמא מעירה אותם לבית הספר ולגן.
מיכל, ורחלי יכולות ומסוגלות להתלבש לבד, ולהתארגן, אך אמא לא סומכת עליהם. ומלבישה את שניהם.
"אני עושה את זה מהר יותר מהם, ואין זמן" – טוענת אמא.
הבנות התרגלו שאמא עושה בשבילם הכל, והם אפילו לא מתאמצות לעשות משהו אחר.
אמא מתלוננת: "עד שהם קמים בבקר ומתארגנים, הנשמה יוצאת לי...".
אמא מדוע את עושה במקומם? למה שלא תתני להם להתארגן לבד?
אמא: "הם קטנים וחלשים, כשיגדלו..."
כשהילדות גדלו, והגיעו לגיל העשרה, אמא לא מבינה מדוע הם צמודות אליה כל הזמן, היא רק יוצאת מהבית והם מתקשרות אליה, "איפה את אמא? מתי מגיעה?"
אמא מצד אחד אומרת להם מספיק להתקשר אלי ומצד שני אם הם לא מתקשרות, היא מתקשרת ושואלת "מה קרה? האם הכל בסדר?"
לאמא קשה לשחרר את הבנות, שתלכנה יותר לחברות, או פעילויות חברתיות, "אני מפחדת לשלוח אותן".
מיכל ורחל מרגישות שאינן מסוגלות לעשות הרבה דברים, לא מאמינות שיכולות להצליח, ואמא לא מבינה מדוע.
לא חסר להן כלום בבית הכל הן מקבלות.
נכון לא חסר להן כלום מבחינה גשמית, אך חסר להן עידוד ואמון ביכולות שלהן, ונתינת עצמאות.
כאשר ילדים מבתים כאלה יוצאים מהבית, הן ממשיכות בתלות שלהם בהורים.
אמא אפשר לבוא שבת? כששבת שעברה הם גם היו בבית ההורים.
לאמא, קשה לארח כל שבת אך אינה מעיזה להגיד לא, זה נוח לה שהילדים תחת כנפיה, ולא "השתחררו" לגמרי.
כך שמעגל התלותיות ממשיך הלאה, מצד אחד יש בזה הרבה פינוק ולא צריך להתאמץ אך מצד שני אין מוטיבציה ואימון ביכולות שלי כאדם.
