הורים נוקשים מידי – שתלטנים
הורים אלה הם שקובעים את הכללים בבית, אינם מתייעצים או מתחשבים עם הילד בכל מה שקשור לסמכותם.
הם ממשיכים בגישה זו גם בגיל ההתבגרות וכאן צפויים למאבקי כוח מצד המתבגר המתמרד לגישתם בדרך לחיפוש הזהות.
הורים אלה מגלים פחות חיבה ודאגה.
מנסים לשלוט מקרוב על התנהגותו של הילד בלי תמיכה ואהבה רבה, לא מנסים לשכנע בדרך של הגיון ולא מוכנים לשמוע את טיעוניו של הילד, ההורים הם המרכז.
התחושה של הילד –
חוסר שביעות רצון,
דימוי עצמי נמוך,
עצבות,
חסימה רגשית,
בדידות,
נטיה לפחד וחרדה.
ובמצבי לחץ עלול להגיב בעוינות ובאגרסיביות,
נקמנות, מרדנות,
אצל מתבגרים גישה זו גורמת לערפול בזהות.
הורים אלה מפחדים לאבד שליטה ולכן קשה להם לראות את המתבגר כישות בפני עצמה, כאחד שבקרוב יעזוב את הבית לחיים עצמאיים, הם רוצים להיות מעורים בחייו, מתוך פחד שינטוש אותם ולא יבחר בדרכם, הוא מאיים על סמכותם ומערער את זהותם הם.
דוגמא:
אורי ילד בן 10 עם בעיות רגשיות. קשה לו בחברה, מרגיש עצוב ועצבני, ההורים הוזמנו לדבר עם יועצת הבית ספר כדי לראות איך אפשר לעזור לאורי.
בשיחה עם היועצת התברר, שהחוקים בבית של אורי מאוד נוקשים, כאשר אורי מבקש להביא חבר לבית, אמא אומרת עכשיו זה לא הזמן, כאשר אורי שואל למה? אמא אומרת – כי כך אני אמרתי, אין הסבר, או ריכוך לאמירות שנאמרות.
כאשר אורי רוצה לספר לאימא מה קרה בבית הספר – הוא לא מוצא אוזן קשבת. או שאימא עסוקה מידי, או שאם היא פנויה היא שומעת מה קרה ומיד מאשימה את אורי, "היית צריך להתנהג אחרת וזה לא היה קורה".
אורי מרגיש מאוד בודד בבית, האווירה מתוחה, ואין עם מי לדבר.
אורי מאוד רוצה לעבור בית ספר הוא מרגיש שהרמה הלימודית גבוהה מידי בשבילו והיה רוצה משהו אחר שיתאים לו יותר.
הוא מנסה לדבר על כך עם הוריו, אך התגובה שהוא מקבל "כל האחים שלך למדו שם אז גם אתה תלמד שם" – אין משא ומתן והבנה לנפש הילד.
אורי פיתח סגירות, עצבות, הוא מכונס בעצמו, ומידי פעם מוציא את הכעס בצורה של צעקות על חבריו. בבית אין מקום לאיוורור רגשות, אם אורי יצעק בבית הוא יקבל גערות מאביו שזה לא יפה כך להתנהג. אף אחד לא ינסה להבין מדוע אורי צועק.
הוא מחכה ליום שבו יגדל ויעשה מה שהוא רוצה בלי שהוריו יגידו לו מה לעשות. (סוג של נקמה).
בטיפול עם ההורים, ניסתה היועצת לרכך מעט את הגישה של ההורים כלפי אורי ושאר האחים בבית, ללמוד אותם להקשיב לאורי, לשוחח, לתת מקום להבעת דעה, ולא לכפות את דעתם בכל מצב שהוא.
להורים היה קשה מאד לשנות גישה, בשבילם זה אומר ש"אנחנו נאבד שליטה על הילדים שלנו. הם לא ילכו אחרינו, הם יעשו מה שהם רוצים".
המציאות מוכיחה שכאשר יש חינוך שהוא נוקשה מידי, הילדים יוצאים לעולם אנשים ממורמרים שלא יודעים להביע רגשות, הם בודדים רגשית, ובזוגיות נפגוש את הבן או בת הזוג שמתלוננים שבן זוגם לא יודע להביע את עצמו, מכונס בתוך עצמו, ושקשה לתקשר איתו.
מהי הדרך הנכונה? על כך בפעם הבאה.
