בני האדם שונים בתכליתם, במהותם במידותיהם והשקפותיהם. מתוך שונות והיבדלות זו, חוברים להם שני אנשים ומקימים ביחד בית מתוך כוונה לחיות יחד לאורך ימים ושנים. המעבר מה"יחידיות" אל הזוגיות מצריך תובנה מעמיקה מתוך נשיאה משותפת בעול. על הדרך שעל כך אחד מאיתנו לעבור במאמר הבא.
נפגשתי עם מנהל מוסד חשוב במשרדו. איש עסוק, אחראי ושקול. מפעיל צוות גדול – מערכת שלמה. יודע לתת הוראות להנחות ולהפעיל את אנשיו. מצוין ב"בנית פרויקטים" חדשים. עיניו חודרות, מבטו עמוק, דמותו רצינית והדורה. איש עצמה ושררה.
חלונו פונה לחורשה עבותה ואחד העצים שלח ענף ירוק ממש עד חלל החלון. הוא ישב וגבו לחלון ואני ממולו יושב מעבר לשלחן עבודתו העמוס. פתאום אל מול עיני כמו ברק כחול ירוק זוהר מרהיב חוצה את חלל החלון. זה היה כחל. עוף בגודל עורב מצוי, יפיפה בגוונים של כחול תכלת ירקרק עם גב חום, מקור גדול ובו חרק מפרפר. עוף מיוחד ודי נדיר. "אוי אוי אוי", קראתי, "תראה, תראה", הצבעתי בגמגום לעבר החלון... הוא הישיר מבט מולי מעל משקפיו ראה את התרגשותי, סב על ציר כסא המנהלים שלו לכיוון החלון הסתכל בכחל ומיד סב שנית לכיווני, הפטיר ואמר בחצי פה: "ציפור" וחזר לעיין בניירותיו שהיו פזורים על שולחנו.
זהו זה, זה נגמר. אני כולי מרותק לחלון נרגש מן החוויה לראות כחל במרחק נגיעה. והוא, הוא הפטיר כלאחר יד "ציפור". הוא צדק, הכחל אכן ציפור. ככה זה בחיים. יש בני אדם ויש בני אדם. יש המתרגשים מכחל מיוחד ויש הרואים בו עוד ציפור...
יש טיפוסים רגישים, מרגישים, ערים, מגיבים, מתפעלים, ספונטאניים, זורמים, מתלהבים. יש כבודים, עסוקים, מהרהרים, מחשיבים, בוחנים, שקולים. יש גם אחרים ועוד ועוד...
האדם הוא יצור מורכב. בדרך כלל מורכב מכמה סוגי טיפוסים עד שאפילו שניים אינם שווים. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (תנחומא פינחס י') כל אחד חושב שהוא הנורמטיבי. אמות המידה שלו הן המאוזנות, הן הנכונות, הן הראויות לכולם. כל המשנה מאמות המידה הללו טועה. זה ילדותי מדי בעיניו, וזה קשוח, זה רגיש וזה אדיש. זה מתלהב ממראה ציפור מיוחדת ואחרים לא יבינו אותו. האחרים נסערים מביצוע מורכב ומהפקה מיוחדת המצריכה ארגון למופת ושימת לב לפרטי פרטים וזולתם מקבלים זאת בשוויון נפש כמובן מאליו. בעצם כל מעלה היא חסרון – תלוי בנקודת הראות. (דרך ה' חלק ב' פרק ג') אולי נכון להבין שכדי להשיג כל התלוי במעלה יש להשקיע ולהתגבר על החיסרון. לכן לכל הישג יש מחיר. אין אפשרות לקבל את כל המעלות ולאחוז בכל היתרונות באחת. לעיתים המחיר הוא חוות דעת הזולת. הרגיש והמתלהב יכול להיות ניכר כנסחף, כמתלהם כילדותי. השקול והמחושב יכול להיות נתפס כקר מזג, כמתנכר ואדיש. המהיר, הפעיל והיעיל יכול להיות נחשב כפזיז וקליל, כשטחי. המארגן והמפעיל יכול להיות מוקע כשתלטן ומתנשא, כיהיר. כל אחד מתייחס לנקודת ראייתו – כאמת ולתכונותיו כמעלות. זולתו יוכר בעיניו כתוהה וטועה, תכונות זולתו יחשבו כחסרונות.
אמנם "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי) כל אי ההבנות והשונויות הפשוטות הקיימות בין איש לרעהו לא יתפסו מקום בין המצויים בקשר אהבה ואחווה. כל המצויים באינטראקציה בין אישית – בקשר בין אדם לאדם יחיו במלחמה מתמדת אם יעסקו בשמירה על האינטרסים שלהם והגנת דעתם מפני זולתם. מאידך אם יעסקו כל אחד באינטרסים של זולתם באופן הדדי ישררו ביניהם יחסי קרבה ושלום אחווה אהבה ורעות. כל עוד יעסקו בזולתם, כמובן לא על חשבון ביטול עצמי והכנעה,יגדל הסיכוי שיחסיהם יאריכו ימים והם עצמם ירגישו כי חייהם מלאים בטוב ונועם. נכון אולי לראות בכך התמודדות בין הצורך המידי, קצר המועד,לבין תועלת עתידית ארוכת מועד. הנטיות הטבעיות גורמות לאדם לפעול מתוך התחשבות ברווח קצר טווח. כאן מיד ועכשיו. התגובות הספונטאניות פורצות מתוך ההוויה. כך התרגל כך הוא פועל, זו המציאות, אלו צרכיו, תגובות סובייקטיביות. לעומת זאת, האיפוק וההתגברות – מעמדה של העצמה אישית, הן תגובות מתחשבות, עוסקות בעקרונות החיים, באידיאולוגיה, בהבנת האמת מתוך שיקול דעת. זוהי חשיבה הלוקחת בחשבון גם היבטים חיצוניים ל"אני" הסובייקטיבי, עם פחות השפעה של נגיעות עצמיות, פחות צרכים פרטיים ונטיות עצמיות. פעולה מתוך הסתכלות לטווח ארוך. אין ספק שהיכולת לכבוש- כשמתעורר הצורך לכך, את התגובות הספונטיות מעידות על עידון, על התגברות על ה"אני" הבלעדי ,והתקרבות לאמת של העולם. ההתקרבות של האדם להבנת תפקידו, הכללת משאבי הרוח בנוסף לאלה של החומר, הנשמה על הגוף הטוב על הרע. ויתור על חלק מה"עצמו" ונתינה לזולתו.
בדורו של רבי יהודה בן ר' אילעאי היתה עניות מרודה (רש"י שם) הגמרא (סנהדרין כ') אומרת שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. שאל ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, ואיך הטלית לא נקרעה?
הסביר ר' חיים לו היתה טלית אחת לשישה וכל אחד עסוק היה בלתבוע את חלקו ולמשוך לעצמו שישית טלית – רק שישית, רק את המגיע לו ולא יותר ח"ו, היתה הטלית נקרעת. בודאי ובודאי שהייתה נקרעת. אמנם בדורו של ר' יהודה בר' אילעאי היתה עניות מרודה ודבקות בלימוד התורה מתוך מידות טובות במיוחד ודרך ארץ נפלאה. כל אחד מן הלומדים דאג לזולתו. כל אחד מן השותפים לטלית דאג לחמשת רעיו שיהיו מכוסים היטב. כל אחד היה מוכן לוותר על צרכיו על עצמו למען זולתו. "קח אתה" "קחו אתם" "אני כבר אסתדר", "באמת שאני לא צריך". כיון שכולם כולם אחזו בדרך זו, דרך נתינה והשפעה על זולתם הצליחו כולם להיות מכוסים והטלית נותרה שלמה. כן הדבר בחיי בין אדם לחברו, בכל התחומים. הדאגה לזולת ההתחשבות בהווייתו, במחשבותיו ובאמות המידה שלו יוצרות אפשרות חיים מרווחת ונעימה גם למשקיע והנותן. הדאגה לעצמך ולצרכיך יוצרת אוירה של אגוצנטריות, צרות עין, חמדנות ואיבה, אוירה המעיבה על עצם החיים המשותפים, הופכת אותם למלחמה על שטח מחיה, לעול לא נעים ובלתי נסבל. בחיי זוגיות בולט העניין יותר, הזוגיות נועדה לקשר ולחבר את בני הזוג, לאחד את נשמתם ולהופכם יחד למציאות אחת. אם יעסקו כל אחד בשימור זכויותיהם וחיזוק עצמותם לא יצליחו לבנות בית. לכל היותר יהיו שותפים לארבע קירות, לקשיים ולעול. מציאות זו תהיה קרקע פוריה לויכוחים ולמריבות. מי נושא יותר בעול? מי משקיע יותר? מי סובל יותר? ולמה את/ה פחות? וכו' וכו' מאד לא נעים לחיות כך.
אותם שישכילו לוותר על ה"בלעדיות", על ראיתם את עצמם כישות עצמאית בלעדית. שישכילו לראות את זולתם אתם יחד כמציאות אחת משותפת, הויה חדשה. ידאגו גם ואולי גם בעיקר לצרכי זולתם כי הם צרכי ההוויה החדשה, בדיוק כפי שצרכי האדם עצמו הם צרכי ההוויה החדשה – זוגיות, כך צרכי בן זוגו הם צרכי ההוויה החדשה – הזוגיות. אותם שיפתחו הבנה שזוגיות היא הבסיס ישקיעו בה, יכבדו את ראית בן/ת זוגם, הם שיזכו לבנות בית נאמן. הם שיצרו הויה חדשה. הם שידעו להעריך את נתינת זולתם והשקעתם בהם, יהיו מכירי טובה ומוקירי טובה, יחזירו יחס טוב, יעסקו בנתינה שתיצור אהבה ואחדות, יעברו "מהיחידיות" אל "הזוגיות". הם העוסקים בהשראת שכינתו יתברך בעולם החומר הם הזוכים לשכינה ביניהם. אשריהם ואשרי חלקם.
