בספר "עקרונות הפסיכולוגיה" כותב ויליאם ג'יימס "למעשה, יש לאישיות של אדם מספר פנים חברתיים בדיוק כמספר האנשים המזהים אותו". אופיו של אדם נקבע בפועל לפי עיני המתבונן - שמנתח ומעריך, משער וקובע על סמך ניסיון ונתוני חייו את אופיו של העומד מולו – זהו הפסיכולוג החובבן והמיומן בחובבנותו, החבוי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
פסיכולוג זה שנכנס בברית הנישואין עם פסיכולוגית שאף היא למדה בפקולטה החובבנית של החיים, בהגיעם לרגעי משבר עקב ניתוחי אופי וקביעות זה על זו, וזו על זה, נמצאים בבעיה.
הבעיה האמיתית אינה המשבר שבעקבותיו הם מגיעים לייעוץ - או שמנסים לפותרו בכוחות עצמם, בעייתם הגדולה היא המחסום העומד בפניהם ומונע את פתרון המשבר. מחסום זה הוא "הפסיכולוג החובבן" שעומד בפרץ נגד כל אפשרות אמיתית לשינוי. על פי תורתו והבנתו "המקצועית" הוא משחרר הצהרות על בן זוגו כדוגמת: "היא לא מסוגלת להשתנות" או "זה האופי שלו". לעתים ינתח האדם את עצמו ויקבע כי "מה אני יכול לעשות, הרי זה האופי שלי". משפטים אלו שלעתים נאמרים בפה, ולעתים מסתתרים אחרי תגובות שונות, חוסמים את הדרך לשינוי כי "איך אני יכול לשנות משהו אחרי שאני מכיר את בת זוגתי שפשוט לא מסוגלת לעשות שום שינוי" או "מה כבר אפשר לצפות ממני הרי שזה האופי שלי?!".
הקושי להשתחרר מאותה הבנה פסיכולוגית, פעמים רבות נובע משום שניתוח אופיו של זולתי או את אופיי העצמי, מהווה תירוץ נוח מדוע לא לעשות שינוי. השינוי הוא לא קל, ומחירו הוא הקרבת דפוסי התנהגות וחשיבה ישנים למען דפוסים חדשים ולא מוכרים. וכדי להימנע מהטרחא שבתהליך, מספק הפסיכולוג החובבן הסברים וניתוחים, שנעימות השלכותיהם המעשית מקשה על ההשתחררות מבית מדרשו של הפסיכולוג החובבן.
על פי פרופ' אליהו רוזנהיים בספרו "אדם נפגש עם עצמו", אנשים משתמשים במונח "אופי" כאשר רוצים הם לתאר דרכי תגובה של אדם שחזר עליהם פעמים רבות במשך זמן רב, ומתוך כך הוטבעו בו תכונות בנפשו ובהתנהגותו. כל תגובה שנשנתה פעמים רבות לאורך זמן, הפכה למעין אוטומאטית ובלתי גמישה, ואותה מתארים אנשים כאופיו של אדם. אך האמת, שקשיחותה של התכונה אינה בלתי הפיכה, וכמילותיו של פרופ' רוזנהיים: משל לשריר, שהקשיח לאחר שלא נעשה בו שימוש במשך זמן רב. קשיחות זו עשויה ליצור את הרושם שהמדובר בעצם, אולם השריר נשאר שריר: אם הוא כואב, הוא ניתן להרפיה – אך רק אם אמנם ירצה האדם לעמול על החזרת גמישותו הראשונית למקומה".
קביעת אופיו של אדם חובבנית היא גם אם מדובר בזוג הנשוי עשרות שנים. עובדת היותי קרוב לאדם אינה נותנת לי סמכות להתוות עליו תווית כלשהיא, מאחר ותווית זו איננה פרי ניתוח אישיותו בצורה אובייקטיבית ומקצועית, אלא תוצאת החיבור בין תגובותיו להגיון הסובייקטיבי שלי – אני מייחס לאישיותו אפיונים על פי קנה מידה שלי. ולכן דן יכול להצביע על דינה כקרה ומנוכרת, ודינה על דן כאטום רגשית, למרות שבבדיקה "מקצועית ועמוקה" יתברר כי קביעות אלו נסמכות על תגובות של דן ודינה שאינם מצביעות כלל על קרירות וניכור או על אטימות רגשית, כי אם על פגיעות צורבות החוזרות על עצמן שהביאו את אחד מהם או את שניהם לתגובות שמהוות אמצעי הגנה, אשר נתפסות בעיני "הפסיכולוג החובבן" - שאינו מודע כלל למערכתיות שבקשר – כאפיון אישיותי שלילי, שלעתים יש בו בונוסים לבן או בת הזוג המתקשים לקחת אחריות ולשנות את חייהם, ופתרון מצפונם יהיה אותו אפיון שלילי של בן הזוג "שבעטיו – אין מה לעשות".
ככל שעוברות השנים, ערימת ההתוויות של בני הזוג האחד על השני מתנפחת וטופחת על חיי זוגיותם פעם אחר פעם. לרוב, התוויות אלו גורמות לתגובת שרשרת מצד בן או בת הזוג שחשים נפגעים מאותה התוויה משפילה, וכך תגובה לתגובה מתחברת לכדי מסלול של התוויות חדשות וישנות שעם השנים מערערות עוד ועוד את מערכת הנישואין ההולכת ומתרחקת ממערכת של יציבות, חוסן ושביעות רצון.
בספרו “שיח מטופלים” תחת הכותרת “פרידה ממעגלים סגורים” מצטט פרופ’ רוזנהיים את הגמרא במסכת ברכות - “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”, ומציע: “כאשר לכוד אדם בעולמו הפנימי, יקשה עליו מאוד לראות לבדו את תמונת חייו כולה, על כל טווח האפשרויות שלה. בקלות הוא עלול לגלוש להתחשבות יתר באלמנטים מסוימים ולהתחשבות מועטה מדי באחרים. התמונה עלולה להסתלף לפי פחדיו, כמיהותיו או המשפטים הקדומים שהוא נושא עימו ביחס לעצמו או לאחרים (”הם מהירים ממני, אני לא יכול להתחרות איתם”, או “אני רגיש ופגיע, אבל לאשתי לא אכפת בכלל”). אדם אחר, שהוא אכפתי מצד אחד, אולם מצד שני אינו מהווה חלק מהמבוכה הפנימית עצמה, יכול להאיר את הדרך בהצגת שאלה רלוונטית או הצעה להסתכלות אלטרנטיבית”.
