בעשרה בטבת אנחנו מציינים בצום ובהרהורי תשובה את המצור שאויבנו צרו על ירושלים, מה שבסופו של דבר היווה את תחילת החורבן והגלות.
אך מן הראוי שנעשה חושבים גם לגבי סוגים נוספים של "מצור" שאנו עשויים לפגוש בחיינו האישיים, דוגמת אנשים מוכשרים הכלואים בתוך "אמונות מגבילות" היוצרות מצור ומצוק לכוחות ולפוטנציאל החבוי בתוכם, וכלשונו של רבי ישראל מסלנט "האדם אסור במושכלו" - 'אסור' מלשון 'אסיר', כשהאדם עצמו הוא באופן פרדוקסאלי גם האסיר וגם הסוהר...
עצוב ומטריד להבין שחלק ממצבי המצור בחיינו נובעים לעיתים מתוך תפיסות המבוססות על "רומנטיזציית יתר" של "ברית הנישואין", הכוללת תפיסת איחוד ואחדות טוטאליים ומעורבבים של בני הזוג, הנוצרים ומופרים ע"י קריאה והבנה שטחית של היגדים כמו "והיו לבשר אחד", או אמירות נוספות ברוח זו, המייצרים דפוסי התנהגות שמאיינים ומכחידים את היותנו פרסונות בעלי ישות עצמאית ואינדיבידואלית הזקוקה למקום ולהזנה לא פחות ובמקביל לחלקים האחרים שלנו הזקוקים לשותפות לביחדיות ולאהבה.
מסתבר ומתברר שיותר מידי פעמים אנו נוטים לוותר על העצמיות שלנו בקלות רבה מידי ומתוך תחושת אידיאליזציה של "הקרבה" עבור הנישואין שלנו, וזאת במקום לאתגר את עצמינו ולמצוא איזון ראוי בין הערך החשוב של "שנינו יחד" לערך החשוב של "כל אחד לחוד".
חשוב לציין בהקשר זה מטבע לשון שטבעה ד"ר קלייר רבין "שורשים וכנפיים", המתאר את המצב הבריא, הבוגר והאידיאלי של זוגיות בעלת "אינטליגנציה זוגית" שהיא טובה דיה, בה יש שילוב של שורשים עמוקים של חברות ואהבה המאפשרים צמיחה והתפתחות אישית מתוך יחידת הזוג, תוך התרמה והשפעה הדדית מתמדת של הזוגי על ה"אני" ולהפך, כריקוד מתוחכם ואיניטלגנטי לעומת עימות ותחרות בלתי פוסקת בין הביחד ללחוד, מה שיוביל הרבה מקרים למצבי מצור אישיים וזוגיים...
להלן ציטוט מדבריו הבהירים והמדויקים של הרב פינקוס על האבחנה והמובחנות שבין הביחד והלחוד בנישואין.
"ענין יסודי נוסף בחיי הנישואין היא ההבנה הנכונה במהות אחדות שבין הבעל והאשה. בתורה הקדושה נאמר "והיו לבשר אחד" ומכאן למדו על הצורך והחובה של האחדות. הדרשות בשבע ברכות והמאמרים בספרי הקודש מרבים לדבר על ענין האיחוד והשותפות שבין הבעל והאשה, הם ומעשיהם אחד... ובאמת הם אחד שהוא שנים! הרבה קלקול בשלום בית נגרם מטעות בהבנת האחדות המחשבה שהבעל והאשה הם ומעשיהם – אחד. המחשבה שהבעל והאשה הם אחד ממש, גורמת לצרות רבות בשלימות הבית היהודי. הרי במציאות הממשית הבעל והאשה הם שני גופים נפרדים גם לאחר נשואיהם. גם בבריאת אדם הראשון מבואר בחז"ל עירובין יח ע"א שמתחילה נבראו בגוף אחד פנים ואחור, ולאחר מכן הפרידם הקב"ה לשתי בריאות נפרדות...
מטרת ותפקיד חיי הנשואין לאחד את שני הנפרדים לתכלית אחת להקים במשותף בית לגדל במשותף את ילדיהם ובזה תתקיים המטרה "והיו לבשר אחד", אך לעולם לא תשתנה המציאות שהם יהפכו להיות אחד ממש. המשמעות הברורה של הנפרדות בין הבעל לאשה היא, שלכל אחד יש את התכונות האישיות שלו, את הרצונות של עצמו, את הדברים שהוא אוהב... לבעל יש את הרגלי בית הוריו, ולאשה את הרגלי בית הוריה. כשמגיע חג ורצון הבעל להיות בין בני משפחתו הוא לא מבין שלאשתו יש את אותו רצון להיות בין בני משפחתה. הטעות במחשבה שאנחנו הרי "אחד", וכאשר אני מעונין בדבר מסוים ודאי שגם הצד השני רוצה כמותי. אם לדעתי זהו המאכל הטעים כך צריך להיות חוש הטעם של בן הזוג שהרי אנו מאוחדים ממש בכל... יש לחדד את ההבנה וההרגשה שבתוך בית אחד חיים שני אנשים נפרדים. בתוך האחדות קיימות הרגשות נפרדות, וגישות שונות. יש להם שני אבות ושתי אמהות ואף שני חותנים ושתי חותנות שלו ושלה, שלה ושלו. ההבנה הזאת היא אחת מהנסיונות הקשים של חיי הנשואין! ואפילו שנים אחרי החתונה בכל אלפי פרטי החיים המשותפים בא לידי ביטוי ההבדל בחושים הנפרדים בין שניהם. העבודה הנדרשת היא לגשר ולהתפשר לוותר ולהתקרב ובזה יצליחו להיות "אחד".
(הרב פינקוס "תפארת אבות" עמוד י"ד)
